ערות אביהם, לא ראו | מחשבה בעקבות איסור הפרסום והתרתו אמש

וַיִּהְיוּ בְנֵי-נֹחַ, הַיֹּצְאִים מִן-הַתֵּבָה–שֵׁם, וְחָם וָיָפֶת; וְחָם, הוּא אֲבִי כְנָעַן. יט שְׁלֹשָׁה אֵלֶּה, בְּנֵי-נֹחַ; וּמֵאֵלֶּה, נָפְצָה כָל-הָאָרֶץ. כ וַיָּחֶל נֹחַ, אִישׁ הָאֲדָמָה; וַיִּטַּע, כָּרֶם. כא וַיֵּשְׁתְּ מִן-הַיַּיִן, וַיִּשְׁכָּר; וַיִּתְגַּל, בְּתוֹךְ אָהֳלֹה. כב וַיַּרְא, חָם אֲבִי כְנַעַן, אֵת, עֶרְוַת אָבִיו; וַיַּגֵּד לִשְׁנֵי-אֶחָיו, בַּחוּץ. כג וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת אֶת-הַשִּׂמְלָה, וַיָּשִׂימוּ עַל-שְׁכֶם שְׁנֵיהֶם, וַיֵּלְכוּ אֲחֹרַנִּית, וַיְכַסּוּ אֵת עֶרְוַת אֲבִיהֶם; וּפְנֵיהֶם, אֲחֹרַנִּית, וְעֶרְוַת אֲבִיהֶם, לֹא רָאוּ. (בראשית ט, יח'-כג', תודה למושון)

לצווי איסור פרסום, כמובן, יש מקום מיוחד בדמוקרטיה: הם החריג לעקרון חופש הביטוי ולזכות הציבור לדעת. אבל, בעידן האינטרנט, צווי איסור פרסום הפכו להיות בעיקר פארסה בה התקשורת הממסדית לא יכולה לדבר על מה שקורה ברשתות החברתיות. אתמול, גילינו, הצווים הראו לנו כי יותר מהכל, הם משרתים מטרות שחיצוניות לצרכי החקירה או לפרטיות החשודים והקרבנות.

נתחיל בלדבר על הרציונאל מאחורי צווי איסור פרסום: יש צווים שמטרתם להגן על פרטיות הנפגעים או החשודים, או לסיבות דומות של שמירה והגנה על פרטיות, והם צווים שמוצאים מכח סעיף 68ב לחוק בתי המשפט. המקרה השני הוא צווי איסור פרסום מכח סעיף 70 לחוק בתי המשפט, שהם מבוססים על תיקון חדש לחוק, שנועד להגן על חשודים. השינוי המרענן הוא שעתה, ההנחה היא שבהליך הפלילי יש פגיעה משמעותית בפרטיות החשוד, ושיש מקרים בהם כדאי שלא לפרסם את כל המידע, כדי לשמור על פרטיות החשודים, לא רק על טיב החקירה.

זכות החשוד להליך הוגן כוללת, בין היתר, את זכותו לפרטיות; כך, לדוגמא, המשטרה מחויבת להבהיר לחשוד על זכותו לבקש איסור פרסום של פרטיו: "הרשות החוקרת תיידע חשוד שהוא עצור ואינו מיוצג בדבר זכותו לבקש מבית המשפט לאסור את פרסום שמו לפי הוראות סעיף זה וכן תאפשר לו להגיש בקשה לאיסור פרסום שמו באמצעותה" (סעיף 70(ה1)(2) לחוק). אולם, דומה שהמשטרה שכחה את התיקון לחוק אמש, והתנהגה כאילו צווי איסור פרסום נועדו לשרת אך ורק את מערכת יחסי הציבור של המשטרה, כפי שכותב יפה עידו באום.

מה שהתרחש אמש היה פשוט; משטרת ישראל ערכה מסיבת עיתונאים מתוזמנת היטב בה רצתה לחשוף את פרטי פרשת הרצח בברנוער. המסיבה היתה כה מתוזמנת, עד כדי כך שבמקביל למסיבה נערך דיון בנושא בקשתו של אחד החשודים להותיר את צו איסור הפרסום. המשטרה, שלא ציפתה שבקשתה לחשיפת המידע לא תתקבל במלואה (או, ליתר דיוק, תתקבל אך בית המשפט יאפשר עיכוב ביצוע כדי לערער עליה ולשמור על פרטיות החשודים), ניהלה במקביל את המסיבה והעבירה לאמצעי התקשורת מידע, שפורסם בצורה מיידית באינטרנט.

מה שהיה מעניין כאן הוא שבעצם המשטרה היתה מי שהפרה את צו איסור הפרסום; המשטרה תכננה הפרת חוק מתוזמנת היטב, מיוחצנת, ועשתה משהו שכל אזרחי ישראל לא ציפו שתעשה. כעת, תצטרך המשטרה (אם מישהו יגיש תלונה על כך) לחקור את אמצעי התקשורת שפרסמו מידע בניגוד לצו איסור פרסום, כאשר המשטרה בעצמה הפרה את הצו. ואולם, תצטרך גם המשטרה להסביר ליחידה לחקירות שוטרים מדוע היא דווקא הפרו את הצו.

האם המשטרה תחקר על הפרת הצו? ואם כן, האם היא תקים את אותן טענות הגנה שכל אדם מן השורה היה מקים, שלפיהן המידע כבר היה פומבי, הסתובב באינטרנט, ועל כן אין משמעות לצו?

מה שלמדנו מכל העניין הוא מה שאני חושב שצריך להבין כבר הרבה זמן: "הטענה שלי, שצריך לזכור אותה, היא שאין דבר כזה יותר 'איסור פרסום'. הדרך היחידה לאסור על פרסום של מידע מסוים הוא לשמור עליו מאובטח. מרגע שמידע מגיע החוצה, אין דרך להגן עליו, אין דרך להחזיר אותו אחורה, וחייבים לזכור את זה היום. כך כאשר מדובר על מידע על שופט, וגם כאשר מדובר על אסירים שנעלמים".

תגובה אחת ל-“ערות אביהם, לא ראו | מחשבה בעקבות איסור הפרסום והתרתו אמש

  1. תודה על הפוסט מר קלינגר …….

    תרשה לי לצאת חוצץ נגד העמדה הגורפת שהרשתות החברתיות ממילא עושות העבודה , ואין טעם באיסור פרסום בלתי כי אם באבטחה של ממש של המידע .

    אדוני לא לוקח בחשבון את גורם העמימות . גורם העמימות הינו קריטי מאוד בהרבה מקרים . ודווקא עידן המדיות המבוזרות , מעצים את העמימות פרדוקסלית . באשר למדיות המבוזרות , מתחיל לצאת ( או כבר יצא ) שם לא טוב של מוליכות שולל בערימות שמועות , אי דיוקים וכיוצא באלה ……( מבלי כהוא זה להמעיט או להעצים ברמה האובייקטיבית בחשיבותן מכללא ) .

    תודה …….

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *