מחקרים רבים מנסים לענות על השאלה "כמה הפרטיות שלנו שווה?"; חלקם יצאו כמחקר אמפירי שבדק כמה אנשים מוכנים לחשוף מידע על מנת לקבל הנחות, וחלקם בודקים סוגיות תיאורטיות יותר כמו השווי למפרסמים. אבל, בפרקטיקה, כולנו יודעים שהשווי של הפרטיות שלנו הוא שווי יחסי; בכל נסיבה אנחנו נותנים ערך שונה לפרטיות שלנו, וזה בעיקר תלוי בשאלה האם באמת זו הפרטיות שאנו מוותרים עליה, או תחושת השליטה במידע עלינו.

לכן, המקרה של הפשרה בנושא אגרת הטלויזיה הוא מסקרן.[פסק דין, קובץ PDF].עכשיו, מבלי להכנס לעומק השאלה והסוגיה של הסיפור, נתן תקציר אירועים: בשנת 2011 סיימה מדינת ישראל לשדר שידורים אנאלוגיים (כאלו שקלטתם עם אנטנה על הגג) וכיום את שידורי הערוץ הראשון (יש לקרוא He-Artu-tz Ha-Rishon, לא "ערוץ אחד", ולא "ערוץ אחת") ניתן לקלוט בשלוש דרכים בלבד: על ידי ממיר DTT (או DVB-T, מה שנקרא בעגה "עידן פלוס"), על ידי שידורי הכבלים של Hot או על ידי שידורי הלווין של Yes.

בעקבות התיקון פנו אי אלו אנשים לרשות השידור וטענו: מכשיר הטלויזיה שנמצא בביתי אינו מסוגל לקלוט את שידורי הערוץ הראשון, ועל כן איני אמור לשלם את האגרה; אחד אפילו גרר אותם לבית המשפט וניצח בטענה הזו (הפ 6411-09-11 קולנוע חדש נ' רשות השידור). הסיבה לכך היא חוק רשות השידור, בגדול: החוק חל רק על "מקלטי טלויזיה". הבעיה היא שטלויזיה שלא יכולה לקלוט היא לא באמת טלויזיה. לכן, פנו בתובענה ייצוגית כנגד רשות השידור, בדרישה כי זו תחזיר את הכספים ששילמה, וכי זו תפסיק את הגביה. אתמול, באמת, הצדדים הגיעו לפשרה, לפיה חלק מהסכומים יוחזרו, ולפיה הרשות תחדל מלגבות אגרה ממי שאין לו ממיר, בסופו של דבר.

כאן צריך לתת שניה תיאורטית על תביעה ייצוגית. מטרת התביעה היא לתגמל מישהו ללכת לבית המשפט במקומכם, כי אין לכם תמריץ אישי. במקרה שלנו, אגרת הטלויזיה היא כמה מאות שקלים בשנה. אף אחד לא אמור ללכת, לשכור עורך דין, לעמוד בתור, ולדאוג לעצמו. לכן, בחוק תובענות ייצוגיות, דאגו לשני צ'ופרים למי שמרים את הכפפה (ואולי אפילו מייצר אפיק הכנסה נאה): הראשון, הוא שהוא מקבל "גמול תובע", כלומר סכום יפה עבור העובדה שהוא הרים את הכפפה; השני? שגם עורכי הדין שלו מקבלים "גמול תובע" דומה.

הבעיה כאן, אבל, היא "בעיית נציג": התובע שלכם (לפעמים) חושב יותר על גמול התובע שלו ופחות על טובת הקבוצה, ולפעמים הוא סתם מפסיד. ונדמה לי, אולי, ש בפשרה הנוכחית עם רשות השידור הציבור הפסיד על חשבון התובע. אם תקראו את מסמך הפשרה, תראו שעל מנת לקבל את הפטור מאגרת הטלויזיה (שאינכם חייבים לשלם, כי אינכם מחזיקים מקלט), אתם חייבים להרשות לעובדי רשות השידור להכנס לבית שלכם; כן, אלה אותם עובדי רשות שמתנהגים כמו אחרוני הבריונים, בטענות של "איזה חנות יפה יש לך, אולי כדאי שתשלם לשירותי ההגנה משריפות שלי? שסרחו בעבר, עיקלו רכבים לחייבים במחסומי פתע, ורצו גם לקבל עוד ועוד מידע מספקיות תקשורת אחרות. כן; לאנשים האלה אתם נותנים רשות מלאה להכנס לבית שלכם.

לא בתיאום מראש, לא בזמן סביר, אלא להכנס לבית שלכם. מה זאת אומרת? זה אומר שאם את ובן הזוג שלך באמצע מעשה אינטימי במיוחד, ואם אתם לא רוצים לתת לאף אחד להכנס, אז אתם עדיין חייבים לתת להם, אחרת תצטרכו לשלם אגרה. עכשיו, אתם יכולים לומר "אם אני לא מחזיק מקלט טלויזיה מה יש לי לדאוג?" והתשובה לכך תהיה כמובן שאתם מוזמנים גם לתת אצבע למאגר הביומטרי באותה העת; אבל בגדול, התשובה היא שאין לרשות השידור שום זכות להכנס לבית שלכם בכל עת.

הרי, יש לכם גם חובה לשלם מס הכנסה, אבל זה לא אומר שאם אתם טוענים שאתם לא עובדים אתם צריכים לתת לרשות המס את הססמא לחשבון הבנק שלכם; יש לכם חובה לא לגנוב, אבל זה לא אומר שהמשטרה יכולה להכנס אליכם לדירה בכל רגע. אז מדוע רשות השידור רוצה להכנס לבית שלכם?

וובכן, המטרה שלי היא לא להיות קונספירטור. אני לא צריך לומר שכמו שרשויות מסוימות הקימו מחסומים עבור רשות השידור אז היא תרצה שיחזירו לה טובה עכשיו; התפקיד שלי הוא להיות ריאלי, ולומר לכם שבספו של דבר, ההסכם משקף את איך שרשות השידור רואה את המרחב הפרטי שלכם. מבחינתה, אתם בסך הכל מפריעים לה, והיא מעדיפה שתהיו אשמים עד שמוכח אחרת, ולא ממש סופרת את הפרטיות שלכם. חבל שבהסדר לא השתקפו יותר סוגיות של פרטיות וחזקת החפות.

[פורסם בגרסא ערוכה בחדר 404]