0.
כולנו אוהבים כסף מזומן. יש לו מספר יתרונות שאין לאמצעי תשלום אחרים: מזומן הוא כאן ועכשיו, אתה יכול להרגיש את הכסף, שהוא בעצמו לא יותר מייצוג של אמון הציבור בחתיכת נייר, מזומן הוא הדרך הפשוטה ביותר לשלם: אין סיכוי שלא יקבלו בבית עסק מסוים, אין לו סכום מינימום או מקסימום, הוא לא דורש מסובכות טכנית לקבלו כמו אמצעי תשלום אחרים, והוא לא בא עם תנאים ותאריך תוקף כמו קופונים. לכן גם, ככל הנראה, הכסף המזומן זוכה לעדנה בתקופה האחרונה ומקבל יותר שימוש על חשבון כרטיסי האשראי.
1.
באינטרנט, לעומת זאת, לא הצליח הכסף המזומן במיוחד: אמצעי התשלום הפופולריים היו כרטיסי אשראי ואמצעי תשלום אלקטרוניים כמו PayPal; בתשלום סלולרי הצליחה בגדול שיטת החיוב ההפוך (נניח, של CellGate). אמצעי תשלום "מזומניים" היו בעיקר נחלתם של אתרי הימורים, ולאחרונה עם עדנת הBitCoin, אף של כמה גיקים.
2.
היתרון המשמעותי של המזומן הוא גם החסרון שלו עבור אותם ארגונים שהנפיקו אותו. חלק מעסקאות המזומן הן עסקאות 'שחורות', עליהן לא משולם מס, או עסקאות אשר אינן רוצות להתגלות. אותן עסקאות, אנונימיות, של רכישת מוצרים או שירותים, נהנות מסעיף בחוק הקובע כי מטבע הוא "הילך חוקי", כלומר: בעל עסק אינו יכול לסרב לקבלו. על בסיס אותו סעיף אנו נתקלים, מעת לעת, בקונדסנים ששילמו בעשרות אגורות סכום של מאות שקלים לבתי עסק אשר עצבנו אותם או אזרחים שמעוצבנים על חוב שלדעתם הוא לא מוצדק לעירייה שהחליטו לשלמו במטבעות של עשרות אגורות. אכן, למדינה לעיתים יש רצון להגביל את אותן עסקאות על בסיס מזומן כדי לקבל שליטה ומידע על מבצעי עסקאות. לדוגמא, שוק העסקאות ביד-שניה מכיל, ככל הנראה, מספר של סחורות גנובות. כדי להגביל את היכולת לטעון ל"תקנת השוק", כלומר שאותו רוכש שעוסק במסחר במוצרים יד שניה רכש את המוצרים כחוק ומכר אותם לאחר, המחוקק היה שמח לכלים נוספים.
3.
בהערת אגב לגמרי, דוגמא מעניינת היא עא 5664/93 זהבה כנען נ' United States of America. באותו המקרה, הגברת כנען, סוחרת בשוק הפשפשים, רכשה ציור שמן מסוחרת אחרת וגילתה כי אותו ציור הוא בעל ערך רב. זו הגישה לבית המשפט תביעה להצהיר כי ממשלת ארצות הברית, אשר ביטחה את הציור, אינה הבעלים בהתחשב בתקנת השוק (סעיף 34 לחוק המכר) שקובעת כי מי שרכש נכס ממי שעיסוקו הוא מכירת נכסים מסוג זה, חזקה שהנכס עבר ללא כל זכות לצד שלישי, אם הנכס נרכש בתום לב. בית המשפט העליון קבע כי על הגברת כנען להעביר את הציור לממשלת ארצות הברית, תוך דיון בשאלה האם התמורה ששילמה כנען שיקפה את ערך הציור, או ליתר דיוק: האם ערכו הרב של הציור הופך אותו לנכס מסוג שונה מהנכס הרגיל שמוכרת סוחרת בשוק הפשפשים (שרגילה למכור ציורים ללא ערך).
4.
והנה נכנסת ממשלת לואיזיאנה, שקובעת בחוק כי יאסר על סוחרי יד שניה להשתמש בתשלום במזומן וזאת על מנת למנוע מסחר בסחורות ומתכות גנובות. אכן, בעולם אינטרנטי הדיון על מזומן נראה לנו מוזר, אבל צריך לזכור את היופי והייחוד בעסקאות מזומן: עסקאות מזומן מאפשרות קבלת תשלום ללא עלויות נוספות; לדוגמא, אם רכשתי מחשב חדש, ואני מעוניין למכור את מחשבי הישן, כיום אין צורך שאקבל כסף לחשבון הבנק שלי בהעברה בנקאית (עם עלות של עמלת שורה) או שאקבל תשלום באמצעות כרטיס אשראי (ואשלם הן עמלת סליקה והן תשלום עבור מסוף סליקה) אם אין זה עסקי הקבוע. החוק בלואיזינה חל על כל מי שעוסק במכירה או קניה של סחורה לפחות פעם בחודש. כמו כן, חלה על בית העסק חובת תיעוד לגבי זהות הצד לעסקה.
5.
כלומר, אם רציתי לפנות לבית עבוט על מנת למשכן שעון יקר, פרטיותי נפגעת כיוון שאותו בית עבוט מחזיק כעת מידע על מצבי הפיננסי (כלומר, שמשכנתי שעון יקר ערך על מנת לקבל מזומנים) ואף איני מסוגל כעת לקבל תשלום בכל צורה אנונימית (קרי: מזומן) למרות שאין כל מס שחל עליי במקרה כזה.
6.
הבעיה בחקיקה כזו היא שהיא זוחלת אט-אט למדינות אחרות. חשבו לרגע על עסקאות המזומן שאתם מבצעים כל יום: רובן עסקאות שאינן מבישות או דורשות פרטיות יתרה: נסיעה באוטובוסים, תשלום למוניות, רכישה של מוצרים קטנים. אבל צבירה של כל אותן עסקאות, אחת אחת, תוביל דווקא לפגיעה משמעותית בפרטיותכם. כעת, גם ערך המזומן כאמצעי תשלום נפגע: מרגע שאיני יכול להשתמש בכסף מזומן, עליי לשלם יותר עבור כל מוצר בגלל התוספת של עלויות העסקה. כלומר, הממשלה מטילה על האזרחים הטובים את עלות אכיפת הפשיעה נגד האזרחים הרעים, שבכל מקרה לא יהיו כפופים לחוק הזה.
7.
מה זאת אומרת לא כפופים לחוק? וובכן, נניח לרגע שיש חוב לבצע עסקאות בכרטיס אשראי. הרי העבריין שמוכר ביד שניה יכול תמיד לרכוש כרטיס אשראי נטען ואנונימי, ולכן הפרטיות שלו דווקא לא תפגע.
8.
כן, ככה פוגעים בנו לאט לאט, בשיטת הסלמי.
איסור על שימוש בכסף מזומן, כמו רעיון המאגר הביומטרי ושאר מנגנוני שליטה חדשים ומונפצים, הם סימפטומים של דעיכת ה״מדינה״ במובן המוכר לנו. מדינות הלאום מנסות באמצעים אלה להחזיר לעצמן את השליטה בכלכלה מתבזרת שכוחן אינו רלוונטי עוד עבורה.
המדינה שכוחה נתן תוקף לשטר הכסף עומדת חסרת אונים מול כלכלה עולמית, שהגבולות הפוליטיים רק מפריעים לה. יחד איתה עומדים מי שהביורוקרטיה של הכסף פועלת לטובתו: המוסדות הפיננסיים הגוזרים קופון על כל תנועת כסף בעולם. כאשר כסף אמיתי כלל אינו עובר מבנק לבנק בעולם, ורק זרם נתונים מהיר וזול מחייב ומזכה חשבונות שונים, אין מקום לעמלות העברה וחסמים אחרים על תנועת הכסף.
שאלת הפרטיות בהעברות הכסף מצטרפת גם לבעיה פרקטית של בזבוז במערכות המס: המס על הקניה נגבה ומסוכן לכל אורך תהליך הייצור והשיווק, וסכומו אפס פרט לקונה הסופי. המדינה מעדיפה לעסוק במעקב יקר אחרי תנועות הכסף והסחורות במקום לחייב בדיווח ותשלום מע״מ רק את הסוחר ה״אחרון״ – הקימעונאי.
משמעות נוספת של פגיעה בחירות הפרט היא במקרה של אזרחים שאינם מנהלים – ואינם יכולים לנהל – חשבון בנק, למשל משום שמנוהלים נגדם הליכי גביה. אזרח כזה מנהל את חייו הפיננסיים באמצעות מזומן, מחוץ להישג ידם של הנושים. בעולם קיצוני שבו בוטל המזומן וכל כסף משוייך לאדם וניתן לכן, לפחות עקרונית, לתפיסה, חייו של בעל חוב ייהפכו לבלתי אפשריים.
אתה יכול להטעין כרטיס נטען מכרטיס אשראי? לא ידעתי.
בכל מקרה, אז מבטלים את התשלום האנונימי ואת סוחרי היד שניה מכריחים להשתמש בחשבונות בנק. כאלה שמוודאים את הזהות שלך.
נכון, אנחנו נכנסים כאן לטריטוריה של גניבת זהות וכו'- אבל זה תהליך הרבה יותר מסובך ובעייתי.