בשבוע שעבר פרסם בנק ישראל אזהרה לציבור מפני השימוש בביטקוין; אני לא רוצה להתמקד במופרכות האזהרה (עם כל הגילויים הנאותים וכו'), אלא דווקא בשני דברים עקיפים: במשמעות האמיתית של האזהרה ובסיבה לאזהרה הזו. אני ממליץ, לפני שממשיכים לקרוא את הפוסט, לקרוא את תגובת איגוד הביטקוין הישראלי על האזהרה, ולהבין יותר לעומק בדיוק את הנושא. אבל: נתחיל עם להסביר את האזהרה: בנק ישראל טוען שביטקוין משמש להלבנת הון ועבירות אחרות, דבר שאינו שונה בהרבה מהשימוש במזומן, וכן מזהירים מעוד שני דברים: שער המטבע נתון לתנודתיות וחשבונות נפרצים לא אחת.

עכשיו אפשר לענות לבנק ישראל שגם מניות של חברות בורסאיות נתונות לתנודתיות, ושכספים נגנבים מחשבונות בנק בכל יום; אפשר גם להזהיר את בנק ישראל מכך שהמזומן שהוא מנפיק משמש להלבנת הון. אבל זה מיותר. מה שחשוב להבין הוא הסיבה מדוע בנק ישראל הוציא את האזהרה.

בנק ישראל "מזהיר" את הציבור כי בפועל אין לו כל סמכות לאסור את השימוש בביטקוין. ביטקוין אינו הילך חוקי, כפי שמסביר בנק ישראל. כלומר, הוא אינו מטבע רשמי של מדינה; ביטקוין גם אינו מניה שמונפקת בבורסה. ביטקוין הוא נכס דיגיטלי ככל נכס אחר. לכן, כל אדם חופשי לקנות ביטקוין בשקלים חדשים, דולרים, כבשים או כל צורה אחרת (והסתכלו לרגע על כיצד התייחסו לכך הרשויות האמריקאיות). הסיבה לכך? חוק בנק ישראל אינו מאפשר לבנק אלא מספר מוגבל של מטרות, חוק הפיקוח על מטבע חוץ חל רק על עסקאות של מטבעות חוץ (וביטקוין, כאמור, אינו כזה). כלומר, חוק בנק ישראל אינו מאפשר התערבות בשוק הביטקוין, כשם שהוא לא מאפשר לבנק ישראל להתערב בשוק החיטה.

עכשיו מכאן לסיבה מדוע הממסד המודרני מפחד מהביטקוין. ביטקוין אינו מטבע; ביטקוין הוא טכנולוגיה (ולכן אני לא ממליץ, לדוגמא, לקנות ביטקוינים כהשקעה פיננסית). הטכנולוגיה מאפשרת שני דברים משמעותיים: הראשון הוא להעביר בעלות על פיסת מידע בין אדם לחברו ללא צורך בגורם מרכזי מתווך, והשני הוא לנהל מרשם אמין ומאובטח של אותן פעולות בצורה ציבורית.

עכשיו, לצורך העניין, אני אראה כיצד ביטקוין מערער (באמצעות אחת האפשרויות שלו) על מקצוע עריכת הדין. אחת הבעיות שיש למשפט היום היא הוכחת צוואה; כלומר, להוכיח שצוואה מסוימת נעשתה בתאריך מסוים ונחתמה. בגלל זה חוק הירושה מעמיד כל מיני דרישות צורניות ומאפשר הפקדה אצל רשם לענייני ירושה. אם הצוואה לא הופקדה, היורשים הפוטנציאליים מתחילים להתווכח מי מהצוואות נעשתה מתי (נניח, א.ש נ' נ.ש). עכשיו, דמיינו לרגע את רשת הביטקוין כפותרת את זה.

לפלוני יש צוואה; במקום להפקיד אותה אצל רשם הירושה, או בכספת של משרד עורכי דין, הוא הולך ומבצע עסקאת ביטקוין. את העסקה הוא חותם עם ארנק הביטקוין שלו, ושולח סכום מזערי לכתובת ביטקוין שמהווה Hash (מיצוי קריפטוגרפי) של הטקסט בצוואה. כעת, כל מי שרוצה להוכיח שצוואה מסוימת התקיימה ביום מסוים עם טקסט מסוים, יכול לעשות זאת אם יש לו את הטקסט של הצוואה. אתר Proof of Existence מאפשר את זה כבר היום על רשת הביטקוין.

את אותו הדבר אפשר לעשות עם רישומים של זכויות יוצרים. היום, כאשר אמנים רוצים להוכיח שהם יצרו יצירה מסוימת ביום ושעה מסוימים, הם הולכים ומפקידים את היצירה בידיים נאמנות, או שולחים לעצמם את היצירה בדואר רשום. לכל הדברים האלו יש עלויות. ולכן, עולה השאלה: מדוע בכלל לעשות זאת כאשר הטכנולוגיה מאפשרת זאת?

עכשיו, זו רק ההתחלה. כולכם מכירים את המונח "גוש\חלקה"; דמיינו שבעצם כל ביטקוין הוא "גוש" שמחולק למאה מיליון חלקות. האם אפשר להחליף גם את מרשם המקרקעין באמצעות אותו ביטקוין?

עוד פתרון שרשת הביטקוין יכולה להציע היא לבעיה הבאה: לא מזמן תוקנו תקנות ניירות ערך לאפשר הצבעה אלקטרונית בחברות ציבוריות. המטרה היתה טובה: לאפשר למחזיקי המניות שעד היום לא הטריחו עצמם לאסיפות כלליות (כיוון שהם מחזיקים במספר זעום של מניות) להשתתף בתהליך ההצבעה. אולם, אותם בעלי מניות מחזיקים (בדרך כלל) את המניות באמצעות הבנקים. לכן, כדי לאפשר את הפעולה, נדרשים הבנקים להעביר את פרטי בעלי המניות לחברות הציבוריות. כמובן שמדובר בפגיעה קשה בפרטיות של אנשים מסוימים, וצריך לפתור זאת.

וכיצד אפשר? אם נחזור לעקרון הProof of Existence שאנחנו מכירים: דמיינו שהחברה הציבורית לא תנפיק מניות, אלא ביטקוין; כלומר, תקח ביטקוין ותחלק אותו לכל בעלי המניות (והם יקנו שברירי ביטקוין). כעת, כל אדם שמחזיק את אותו שבריר יוכל להצביע באמצעות שליחת השבריר לכתובת מסוימת: בעד או נגד, בחירת דירקטורים,  הכל מתאפשר על ידי צביעת המטבעות. הדבר מונע גם זיופים בהצבעות בסגנון "כוכב נולד".

בעצם, ניתן להשתמש ברשת הביטקוין, כבר היום, כדי להחליף לא מעט מרשמים מרכזיים. וזה, הרבה יותר מכל דבר, מאיים על ההגמוניה הפיננסית.