0.
אתר האינטרנט מאקו יצא הבוקר בהצהרה מעניינת: "מעתה, כל התבטאות גזענית ותגובות שיכילו הסתה מכל סוג שהוא כלפי אוכלוסייה מסוימת, בין אם מדובר ביהודים, ערבים, חילונים או חרדים – לא יעלו באתר ויימחקו מיידית על ידי צוות סינון התגובות שלנו"; ההצהרה לא מעניינת כיוון שמופעלת צנזורה על ביטויים מסוימים, היא לא מעניינת כמו הצהרות קודמות של אתרי תוכן על פגיעה בפרטיות וחשיפת זהות הגולשים, היא מעניינת כיוון שמאקו בעצם אומרים "אנחנו קוראים את כל הטוקבקים שמפורסמים, ולכן אנחנו גם נהיה אחראים על התוכן שלהם".
1.
בעצם, המשמעות האמיתית של ההצהרה של מאקו היא שמעכשיו, כל דבר שיפורסם בתגובות של מאקו ויאושר על ידי הסננים שלהם יטיל אחריות על מאקו אם הוא מכיל לשון הרע, פגיעה בפרטיות, הפרת זכויות יוצרים וכדומה. מדוע? הכלל הוא שאתרי תוכן גולשים אינם אחראים על תוכן הגולשים אלא אם הם מודעים אליו. כלומר, Google הענקית לא אחראית לתכנים בYouTube כיוון שמיוצר כל כך הרבה תוכן, ולכן היא לא בוחנת אותו. מנגד, במקרים (בישראל) שבהם תוכן עבר ביקורת אישית של אתר התוכן, הוטלה על אותו אתר אחריות.
2.
מקרה בולט הוא במקרה של ענת רפואה ומשה בושמיץ (א 32986/03 בושמיץ נ' רפואה); בית המשפט באותו המקרה פוסק שכיוון שרפואה שהיתה מנהלת של פורום, ידעה על ההשמצות שגולשים אחרים כתבו על אודות התובע, היא תהיה אחראית. לתוצאה דומה הגיע בית המשפט בעניין תא 176992-09 אתי טל אברמוב נ' אביב פרנקל; שם, בית המשפט הטיל אחריות על החברה שהפעילה את הפורום, כיוון שידעה שיש בו השמצות ספציפיות. במקרים אחרים, בית המשפט אושש את הקביעה בקביעות להעדר אחריות. במקרה של ת"א 567-08-09 א.ל.י.ס. אגודה להגנת יצירות סינמטוגרפיות (1993) בע"מ ואח' נ' רוטר.נט בע"מ ואח' פסק בית המשפט כי אתר רוטר אינו אחראי כיוון שאינו מסנן את התכנים ולא מבקר אותם.
3.
המודל של בית המשפט הוא של "הודעה והסרה": אתר האינטרנט צריך להיות עיוור כלפי תכני גולשים עד שהוא מקבל תלונה ממשתמש. מרגע שיש תלונה, הוא צריך להסיר את התוכן אחרת יהיה אחראי. כלומר, יש כאן משטר שאומר "אם אתה לא מסנן, אין לך אחריות" (אם תסיר אחר כך); המשטר בעצם גם אומר שאם תסנן יש לך אחריות כפולה: האחריות הראשונה היא כלפי תכנים שסוננו ביתר; כלומר, פגיעה בחופש ביטוי במקום בו לא היה צריך לפגוע; האחריות השניה היא כלפי כל תוכן שלא סונן, והיה צריך להיות מסונן.
4.
מאקו, בשם הרצון לפופוליזם אנטי-גזעני, מטילים על עצמם אחריות לתוכן שלהם. מה שמסוכן כאן מאוד מסיבה אחרת: מאקו יודעים שאם הם יסננו הם אחראים, ולכן הרף לסינון הופך להיות נמוך מאוד: יסננו כל תוכן חשוד כפוגעני, גם אם הוא לא כזה. מה המשמעות בפועל? המשמעות היא שהטלת האחריות על מאקו שנובעת מהרצון הכן של מאקו להטיב עם השיח, עשויה לפגוע בשיח הציבורי כיוון שהיא תצטרך לסנן אמירות שאינן אסורות כדי לא להיות אחראית.
5.
וזו הבעיה עם כוונות טובות: כל עוד לא חשבנו אחרת, מאקו תסנן יותר מהדרוש.
תודה על הפוסט .אני רק תוהה יונתן , מה זה לפי דעתך או לפי דעת הפסיקה – לדעת ? ( לא התעמקתי די בענין ) מה זה בכלל – יודע במשפטים ? נניח שהיו כלים טכניים שסורקים באתר תגובות ( כמו נניח חב' אלאדין , שסורקת ספאמים לא על פי התפוצה של המייל , אלא על פי תוכן המייל ) ואפילו סורקים לצרכים אחרים , לא לצרכי סינון תגובות , אזי : זה עושה ההבדל ? הרי ניתן לטעון שהבעיה אז , אינה ידיעה , אלא רצון לדעת או רשלנות של ממש , משמע – כפי שמקובל במשפט : לא ידע , ולא היה עליו לדעת , להבדיל מסתם לא ידע ( וראה כדוגמא : ( סעיף 18 חוק השליחות תשכ"ה 1965 , סעיף 94 חוק הירושה תשכ"ה 1965 ) .
עכשיו , המסקנה היא פשוטה , שכל השאלה עומדת על – האם צריך לדעת ? מכיון שאתה גורס שעל פי הפסיקה רק הידיעה או אי הידיעה בפועל עושה ההבדל , אבל – זה גם הרי עשוי להיות ענין טכני של מכונות מתאימות , ואם כך : חובה על תאגיד או אתר , יהא לקנות מכונות דנן , ולא לעצום עיניים .
תודה
שנייה אבל הרי כל אתרי החדשות גם הם מסננים. הם רק לא הצהירו על המדיניות באופן כל כך ספציפי, מה מסיר מהם את האחריות?
תודה. כיף לקרוא.
אני חושב שזה לא מדויק שברגע שהאתר לא יודע על התוכן הבעייתי הוא פטור לחלוטין מלבד טיפול בהודעות DMCA.
ראה מקרה unlimit מול זיר"ה
פוקסי,
הדרישה היא לידיעה קונקרטית ולא לידיעה ממוחשבת (בגלל זה התביעה של Viacom נגד יוטיוב נפלה).
אורי,
במקרים אחרים, יצטרך אותו תובע להוכיח את הסינון וזה לא קל.
דודו,
אני לא חושב שבמקרה של Unlimit היתה פסיקה של בית משפט, אלא פשרה.
יהונתן,
מרתק כרגיל.
כמה דברים.
לצערי בארץ פסיקת יוטיוב לא הובנה די וראה לדוגמא את החלטת השופט גרוסקופף באליס נ' רוטר.נט.
דבר שני, YNET למשל כבר הצהירה בועדות הכנסת מפיו של יון פדר עצמו שהיא קוראת את הטוקבקים (אני ונדמה לי שגם אתה נכחנו לפחות בישיבה אחת כזו לפני כמה וכמה שנים). נשאלת השאלה מה קורה כשהיא מצהירה שהקריאה נעשית רק לצרכי איתור לשון הרע קבוצתית (שהיא לא ממש עילת תביעה בישראל); האם זה יטיל עליה אחריות ללשון הרע אישית?
בכל מקרה, אין ספק שעמדתך היא חשובה וצריך לשים לב להתפתחות העניינים.
תודה על התגובה יונתן . זהו בדיוק הענין , שאתה לא עשית אבחנה בין ידיעה בפועל , לבין – " היה צריך לדעת " . מה שאני תהיתי , כיצד " ידיעה ממוחשבת " כהגדרתך , לא מקימה מניה וביה את החזקה של : היה צריך לדעת …….
בעידן הטכנולוגי , אתה יודע לא פחות טוב ממני , שהתעלמות מטכנולוגיה עשויה להקים חבות של ממש ( ראה למשל : סעיף 36 לפקודת הראיות , בדבר קבילות רשומה מוסדית ) .
שהרי – נניח מכונה סרקה תגובות , פלטה חריגים חשודים , שלחה דו"ח , שלחה מייל למפעיל האתר , והוא התעלם או לא קרא , אפשר לטעון שלא ידע קונקרטית , בפועל , אבל – היה צריך לדעת .
תודה