רבות יש לומר על עניין ת"א 567-08-09 א.ל.י.ס. אגודה להגנת יצירות סינמטוגרפיות (1993) בע"מ ואח' נ' רוטר.נט בע"מ ואח' שנפסק לאחרונה; אלא, שדוחק הזמן שלי בימים האחרונים יאלץ אותי להתמקד בנושא אחד משמעותי שנפסק בו. אליס נגד רוטר הוא בפשטות, לדעתי, טעות קלאסית של בעלי זכויות יוצרים, הגם שהוא פתח להם פתח לתביעות חדשות. אלי"ס, הגורם שמאגד את בעלי זכויות היוצרים בסרטים, החליט לתבוע את אתר רוטר על כך שבשניים מבין הפורומים באתר: "הורדות" ו"סרטים" הוצבו קישורים לתכנים שמפרים זכויות יוצרים.

בית המשפט, בגדול, אימץ את נוהל הודעה והסרה וקבע כי רוטר אינם אחראים לתכנים שהועלו על ידי משתמשיהם וכי עליהם להסיר את התכנים מרגע שהם מקבלים דיווח על כך שהתכנים מפרים, בכך יצר בית המשפט את הקישור המתחייב בין פסק הדין שניתן לאחרונה בעניין עא 5977/07 האוניברסיטה העברית בירושלים נ' בית שוקן להוצאת ספרים בע"מ ואח' (שדן רק באחריות בעולם הממשי) ובעצם יצר את הקישור הנחוץ בין אחריות אתרי אינטרנט לתוכן גולשים לנוהל הודעה והסרה (וראו, לצורך העניין, מספר פסיקות אחרות שלא הלכו בצורה מנחה: רע"א 1700/10 אבי רועי דוביצקי נ' ליאב שפירא, א 1559/05 חמדה גלעד נ' נטוויזן ובא 64045/04 על השולחן נ' אורט).

אלא, שרמת הידיעה שבית המשפט דורש, כעת, היא הרבה יותר חשובה: בית המשפט קובע כי לא די בכך שידווחו לרוטר כי בפורום פלוני מפרים זכויות יוצרים אלא צריך שתקום להם ידיעה על כל הפרה ספציפית, אלא שבית המשפט בונה חריג של "פורום פסול". כלומר, מקום בו ידוע לספק השירות כי מדובר במקום בו ישנן הפרות רבות הוא יהיה אחראי לפעילות הפורום, ובלשון בית המשפט "החזקה היא כי בעל האתר מודע לכך שהוא מסייע לקיומן של הפרות ישירות, וכי סיוע זה הוא בגדר תרומה ממשית ומשמעותית להן. על כן הנטל מוטל על בעל אתר בו קיים פורום חשוד כאמור להוכיח כי יש להמשך קיומו של הפורום ערך לגיטימי, ולחילופין, כי לא ידע על היקף הפעילות הפסולה (ואם כך לא יישא באחריות, אלא לאחר שנמסרה לו הודעה על כך שהמדובר ב"פורום פסול")". לכן, דווקא בית המשפט מצמצם מעט את ההגדרה של הודעה והסרה, וזאת תוך שהוא פוסק לקבל את ההגנה.

לשיטת בית המשפט "ככללי אצבע ניתן לקבוע כי פורום סגור, שבו קיימות במועד נתון למעלה מ- 10 קישורים לאתרים מפרים, ואשר הודעות הכוללות קישורים לאתרים מפרים מהוות יותר מרבע מהתוכן המהותי של הפורום (קרי, מההודעות שאינן בגדר בקשה לקבלת מידע או תגובה להודעות אחרות), צריך להיחשד כ"פורום פסול"". כלומר, בית המשפט קובע כי בפורום אשר יש למעלה מ10 קישורים לתכנים המפרים זכויות יוצרים וכאשר התכנים האלה הם רבע מהתכנים, תקום אחריות למנהל האתר גם בלי ידיעה בפועל. החלטה זו עשויה להיות מסוכנת, וכיוון שמדובר בכלל אצבע של בית המשפט המחוזי, ראוי לשים את האצבע על הדופק ולראות כיצד הוא ילך בעתיד והאם ינסו לטעון כך גם בבתי משפט נוספים.

מהיכן הסיק בית המשפט את המספרים? מדוע הוא לא הגדיר את כמות הפרסומים הכוללת באתר כקריטריון, מדוע לא שאל האם צריך את הסכמת מנהל האתר לבניית פורום? כל שאלות אלה כנראה לא היו רלוונטיות במקרה זה ולכן לא נכנסו להגדרה הרלוונטית מאוד.

אלא, שההחלטה הזו של בית המשפט אינה החלק החשוב ביותר, אם כי היא החלק שקל מאוד להבין. ההחלטה החשובה היא בשאלה האם עצם מתן לינק לאתר אינטרנט המפר זכויות יוצרים או לקובץ המתארח בשרת אחר הינה הפרת זכויות יוצרים. כאן המקום להזכיר כיצד חוק זכויות יוצרים עובד: בעצם, ישנן מספר פעולות אשר רק הן מותרות לבעל זכויות היוצרים; כל הפעולות האחרות מותרות לכל העולם. פעולות אלה מפורטות בסעיף 11 לחוק זכויות יוצרים, אחת מזכויות אלה היא העמדה לרשות הציבור.

אליס ניסו לטעון כאילו מתן לינק הוא העמדה לרשות הציבור, אשר מוגדרת בחוק כ"עשיית פעולה ביצירה כך שלאנשים מקרב הציבור תהיה גישה אליה ממקום ובמועד לפי בחירתם". אלא, שבית המשפט לא קיבל טענה זו ופסק:

עיון בהגדרה שמספק המחוקק הישראלי בסעיף 15 לחוק מוביל למסקנה כי עצם יצירת קישור המעביר את הגולש ישירות לאתר המפר (בין אם לעמוד הבית ובין אם לעמוד פנימי) אינו מהווה "העמדה לרשות הציבור" (הנתבעות אינן מבצעות "מסגור" (Framing), ולפיכך אמנע מהתייחסות לסוגיות הקשורות לפעולה זו). ראשית, עצם יצירת הקישור לאתר המפר, אינו בגדר "עשיית פעולה ביצירה"; שנית, הקישור כשלעצמו אומנם מקל על אנשים מקרב הציבור לאתר את היצירה המפרה, אך אין הוא זה שיוצר את אפשרות הגישה. במילים אחרות, היצירה כבר הועמדה לרשות הציבור בידי האתר המפר, ועל כן הקישור לאותו אתר לבדו אינו יכול להוות "העמדה לרשות הציבור".

כלומר, בית המשפט קובע כי אין הפרה ישירה (אך יכולה להיות הפרה תורמת או עקיפה) במתן קישור ליצירה אשר מפרה זכויות יוצרים כיוון שאין הקישור מי שיוצר את הגישה. פרשנות מבורכת זו, שמבינה את המבנה של האינטרנט לא תמיד התקבלה על ידי בית המשפט, ויכול להיות שכאן אנו רואים שינו טוב במגמה (אגב, דווקא בחו"ל בתי המשפט פסקו בצורה דומה, לדוגמא 11-cv-20427 Disney v Hotfile).

המשמעות של העניין היא דווקא רלוונטית לעוולות אחרות: טול לדוגמא את לשון הרע; האם מתן קישור לאתר אחר שמוציא דיבתו של אדם יכולה להיות פגיעה בשמו הטוב? דווקא כאן המצב משתפר לטובת חופש הביטוי, וטוב שב.