לא אחת עורכי דין תובעים אחד השני בבתי משפט בטענה להפרת זכויות יוצרים. המקרה של עא (חי') 40319-02-10 עו"ד יוסף סגל נ' עו"ד אבי גולדהמר היה דוגמא מעניינת בה עורך דין אחד תבע חבר בטענה כי זה העתיק עתירה לבג"צ. קדם לו המקרה של א 72672-04 עזגד נ' שפיגלמן בו הועתקו כתבי תביעה. אבל ההחלטה שניתנה השבוע בתא 34363-12-10 עו"ד אברהם ילין נ' עו"ד אבי קדוש היתה מעניינת בגלל ההשפעה שלה על הטענה.
עד היום, כאשר חבר למקצוע העתיק כתב תביעה של עורך דין אחר, טענות ההגנה שלו היו מתחום ההגנות הקלאסי בזכויות יוצרים. במקרה של א 7417/05 סורוקר-אגמון נ' עו"ד רמי ארטמן טענת ההגנה (שהתקבלה) היתה שכתב תביעה מכיל מידע שבלוני, לא מקורי ולא יצירתי, ולכן לא ממש זכאי להגנה. במקרים אחרים (כמו עזגד) ניסו לטעון להגנות השימוש ההוגן. בפועל, הטענות של "העתקתי, אבל מותר לי" היו יכולות להחזיק מים בחלק מהמקרים, אבל כאשר דובר על העתקה מלאה של כתב תביעה או חוזה, היה ברור לכולם על מה מדובר.
אלא, שכרגע, בהחלטה של ילין, כללי המשחק עשויים להשתנות. המקרה של ילין כמעט ואינו קשור לזכויות יוצרים. התובע הוא עורך דין; הוא ייצג גברת בתביעה בגין אבדן כושר עבודה וגבה שכר טרחה באחוזים. לאחר שניצח בתיק, אך (כנראה) התברר לגברת כי עדיין היא יכולה לתבוע סכומים נוספים, פנתה הגברת לעורך דין אחר, אשר טיפל גם הוא בעניין תמורת אחוזים (מהסכום הנוסף). לאחר שאותו עורך דין קיבל את שכרו, תבע התובע מעורך הדין את השכר, בטענה כי זה הושג בצורה שאינה הוגנת, ופרי עבודתו המקורית. לא היתה כאן העתקה של כתב התביעה (ככל הנראה) ולא טענה להפרה של זכויות יוצרים, אלא טענה כי הרווח שצמח לעורך הדין הנתבע נבע מעבודתו המוקדמת של עורך הדין התובע.
בית המשפט דחה את התביעה (בעילה של עשיית עושר ולא במשפט).
בית המשפט פוסק כי תוצאת העבודה של עורך הדין כלל אינם שלו, שכן הוא שליח של הלקוח: "סבורני, כי כל הישג משפטי, לרבות מעשה בית דין (או השתק פלוגתא), הינו קניינו הבלעדי של הלקוח ולא של עורך הדין" … "גם התוצר המשפטי הנובע מיחסי השליחות, הוא קניינו של הלקוח השולח. השלוח בא על שכרו בהתאם להסכמים שגובשו בינו לבין השולח, וחזקה עליו שיתמחר את שירותיו בהתאם".
בית המשפט לא מדבר על "זכויות היוצרים במסמכים" אלא דווקא על התוצר המשפטי (התוצאה, שינוי המצב); אבל יש כאן הבנה שבה עורך הדין הוא בכלל לא מחזיק בזכויות שכן הוא ביצע את העבודה עבור אחר.
יכול להיות שבית המשפט כאן יכול להפריד בצורה מלאכותית את "המצב המשפטי" מ"המסמכים שיצרו את המצב המשפטי", אבל גם זה סותר בצורה מסוימת את סעיף 35 לחוק זכויות יוצרים, שקובע כי "ביצירה שנוצרה לפי הזמנה, הבעלים הראשון של זכות היוצרים בה, כולה או חלקה, הוא היוצר, אלא אם כן הוסכם אחרת בין המזמין והיוצר, במפורש או במשתמע".
אכן, השופט מדבר על קניין ואני חושב על קניין רוחני. הסיבה לכך היא שמצב משפטי אינו בהכרח זכות קניינת, ואינו קניין. כשם (להבדיל אלפי הבדלות) שלרוצח יש את הזכות בכך ששינה את מצבה המשפטי של גברת לאלמנה, הרי שהזכות בשינוי המצב המשפטי מגיע למי שיצר את העובדות ששינו את המצב המשפטי. עורך הדין היה חלק מהתהליך של השינוי, והוא בעלים בזכות (ואני לא נכנס לפרטי הסכסוך דכאן, בכוונה). השאלה האם הזכות הזו מניבה כסף? לא יודע.
יונתן , תודה על הפוסט . יש להבין היטב המאטריה וחוק זכות יוצרים בשביל לקלוט הדיסציפלינה הבסיסית .
1) ותחילה , אין יצירה בעלמא על פי החוק , יצירה יכולה להיות רק מסוגה של יצירה הנקובה בהגדרות החוק . במקרה דנן , עסקינן ב – " יצירה ספרותית " . הואיל וכך , לא ייתכן להגדיר המצב הבסיסי , בו , בהסתמך על סעיף 35 לחוק , הלקוח הזמין מן העורך דין – " יצירה ספרותית " , שהרי הוא הזמין – שירות , ייצוג . לכן , עסקינן אם כבר , ב – " עשיית עושר ולא במשפט " ולא בזכות יוצרים .
2) ייתכן כמובן לטעון גם על עצם השימוש ברעיון או הרעיונות – אבל , יש לשים לב לסעיף 5 (1 ) בחוק זכות יוצרים , ואין בעיקרון זכות יוצרים על רעיון , אלא רק על ביטויו , וכאן חוזרים אנו שוב ל – " יצירה ספרותית " .
3) אפשר היה לטעון לכאורה , שכפי מצוות סעיף 6 לחוק זכות יוצרים , הרי על פרסומים רשמיים , לא יחולו זכויות יוצרים , ומכאן , שגם על עבודה משפטית של עורך דין לא יחולו , הכל מתוך ראיה של תכלית החקיקה , ספק רב !! אבל אפשר היה לטעון לכאורה .
4) השאלה העיקרית הינה זו בסוף : האם הייתה העתקה ברציו של 1 ל- 1 , משמע , ממש קופי, או " הקפאת זיכרון " ממש , או – סתם מיחזור רעיונות , אשר לבשו הביטוי הניסוחי האינדיבידואלי של העורך דין הממשיך , בנעלי הקודם . אם רציו – 1 ל- 1 , עסקינן לכאורה בהעתקה של " יצירה ספרותית " , אם מחזור רעיוני , ספק רב !!
תודה