זו היתה ההפתעה הכי צפויה בעולם, כדבריו של מר"ן דרור גלוברמן, כאשר גילינו כי אפליקציית הרכילות סיקרט שבה כל בני ישראל טינפו אחד על השני בצורה אנונימית אינה באמת אנונימית. למי ששהה בבית האח הגדול בחודשיים האחרונים: סיקרט היא אפליקציית רכילות שעובדת ככה: אתה מתקין את האפליקציה על הטלפון, היא מגבה את רשימת אנשי הקשר שלך בענן. כאשר מישהו מאנשי הקשר שלך כותב פיסת רכילות, אתה מקבל התראה כי "חבר" שלך כתב משהו ורואה מה שהוא כתב. אבל, זהות החבר נשארת אנונימית.

סיקרט זכתה להצלחה ולתהודה עד שכולם דיברו על המשמעות המשפטית: האם אפשר לתבוע את האפליקציה? (לא) האם אפשר לבקש מהם להסיר? (לפעמים) וכדומה. אבל כולם שכחו את העקרון הבסיסי: כשמישהו מטנף עלייך ברשת, אתה בדרך כלל יודע מי זה. הכלל השני ברשת הוא שפרטיות היא רק הונאה.

עד כמה הונאה? וובכן, השיטה שWired חשפה היתה ידועה לי ולמספר אחרים כבר כמה שבועות. היא עובדת ככה: אם אתה רוצה לדעת מה חבר X שלך כתב, אתה יכול. כל מה שאתה צריך הוא לקחת טלפון, להתקין עליו סיקרט ולשמור רק את החבר הזה (ועוד כמה חברים פיקטיביים שאתה שולט בהם). ככה, תוכל לקבל את המידע על הצייצן החביב עלייך. לא מדובר על שיטה לחשוף את כל החברים בפיד שלך (וגם כזו אפשרית, אך נכון לעכשיו לא ראיתי מימוש שלה) אלא על שיטה מאוד פשוטה שבנויה על הגיון. לא היה צריך להיות האקר שגולש בשכבה שמונה ברשת העמוקה כדי לחשוף אדם כזה, אלא מספיק שתבין איך השיטה עובדת: סיקרט לוקחת את רשימת החברים שלך. היא לא יודעת ששישה מתוך השבעה הן בובות קש שאתה הקמת.

עכשיו, ממה כל זה נובע? הכל נובע מכך שאנחנו אנונימיים אחד כלפי השני באמצעות המתווך: סיקרט, אבל לא אנונימיים כלפיה. כלומר, כל עוד המידע נשמר בצורה מזהה, ומעובד לאחר מכן, אז ברור שהוא ידלוף. המילה "ידלוף" היא חמורה, אבל צריך להבין אותה בהקשר של חוק הגנת הפרטיות; מבחינת החוק "ידלוף" זה "שימוש בידיעה על עניניו הפרטיים של אדם או מסירתה לאחר, שלא למטרה שלשמה נמסרה".

עשרות אלפי ישראלים שסמכו על סיקרט וחשבו שהיא באמת אנונימית כנראה לא ידעו שאיפשהוא שם יושבת האקסית, שלמדה טיפה על הפרצה, ואספה את כל מה שהם כתבו: על איבר המין שלהם, על הבגידות, על הדברים שהוא אמר לבוס, ועכשיו תוכל לפרסם את הכל בחוץ. נכון, החוק לא מאפשר את זה. במקרים מסוימים בית המשפט אמר שהתנהגות של אדם במקום א' (נניח, להסתובב בעירום על החוף) אינה מאפשרת שימוש במידע הזה במקום ב' (נניח, לפרסם את תמונות העירום בעיתון, 5680-02 פלונית נ' שניידר). במקרים אחרים, בית המשפט הניח כי קבלת מידע במהלך יחסים אינטמיים אינה מאפשרת שימוש במידע הזה לצרכי כתיבת ספר בצורה שמאפשרת זיהוי לאחור (עא 8954/11 פלוני נ' פלונית).

בעוד שעורכי דין עסוקים בשאלה האם ניתן לחשוף את מי שכותב בסיקרט באמצעות צו שיפוטי (והתשובה היא שבישראל, מאז רעא 4447/07 רמי מור נ' ידיעות אינטרנט, אי אפשר עד שהמחוקק יואיל ויחוקק חוק), הטכנולוגיה מראה לנו את מה שידענו תמיד: מי שרוצה לטנף עלינו הוא בדרך כלל מי שקרוב אלינו ביותר, ושאנו תמיד ידענו שזה הבחור.

לכן, כשאתה כותב משהו בצורה אנונימית, תחשוב פעמיים אם אתה באמת אנונימי. אפליקציה שמבקשת גישה למספר הטלפון שלך, לרשימת החברים שלך, למיקום המקורב שלך ולפרטים אחרים מהטלפון שלך לא ממש יכולה לאפשר לך להתכתב בצורה "אנונימית".