חינם, שיתוף, ובתשלום: הרגולציה של המודלים העסקיים.

לפני חמש שנים כתבתי פוסט על כלכלת החינם, והדרך שבה העיתונות צריכה להתמודד איתה בעקבות המשבר אז בשוק התקשורת, הכניסה של ישראל היום והגסיסה של מעריב; המסקנה שלי היתה שהדרך להלחם בחינם היא לא על ידי הוזלה של המחיר ולא על ידי רגולציה של החינם, אלא על ידי שיפור האיכות והתחרות.

גם ישראל היום וגם מעריב הם עניין זמני; תוך מספר שנים מצומצם יקומו לא מעט אתרים איכותיים שיציעו חדשות, ידיעות ופרשנויות מאוגדות מהרשת; דעותיהם של בן כספית או בן דרור ימיני שוות לדעותיהם של גיא בכור ושל יובל דרור. בעידן בו כל אחד יכול להתבטא, הרי שהערך המוסף של הנייר קיים כל עוד אותו נייר זמין; בקרוב, גם זה יגמר. אם מעריב יהפך לחינמון, היתרון היחסי שלו נעלם כעיתון; אבל אם מעריב יהפוך לעיתון איכותי, עם כתבות עומק, ידע, ערך מוסף, הוא יוכל להלחם במתחרים האמיתיים שלו. בשביל זה, כמובן, הוא יצטרך להשקיע כסף.

מאז קרו כמה דברים; ראשית, המותג מעריב נקנה על ידי הג'רוזלם פוסט, והפך להיות עיתון אחר מעט. שנית, סבבי החקיקה נגד ישראל היום ממשיכים במלוא המרץ, והעיתון הפך להיות העיתון הנקרא ביותר במדינה, וכנראה אחד המשפיעים. אבל מה שעוד קרה מאז הוא היציאה של עוד מודל עסקי מעניין.

אם בשנות האלפיים כלכלת החינם הפכה להיות הדרך לקבלת מוצרים ושירותים, אז המהפכה בעשור השני של המאה העשרים ואחת היא כלכלת השיתוף. החל מAirBNB שמאפשר לבעלי ושוכרי דירות לנצל את החלקים הפנויים בדירותיהם כדי להשלים הכנסה, פרויקט כמו UberX שמאפשר לבעלי רכבים עם זמן פנוי לנהוג ולהסיע אחרים, פרויקטים כמו EatWith שמאפשרים לבשלנים לחלוק את יכולות הבישול שלהם עם אחרים, ופרויקטים כמו Lazooz השאפתני שמיועד להיות מערכת של חלוקת נסיעות.

היסוד של כלכלת השיתוף הוא פשוט: אני עושה משהו עבור עצמי; אם יש לי זמן פנוי, או אם יש לי עלות שולית פוחתת, אין לי בעיה לעשות זאת גם עבור אחרים. הזמן לבשל שתי מנות פסטה או חמש אינו משמעותי יותר, וגם לא העלויות, אז למה לא לעשות קצת כסף מהצד?

מה שמאפיין את כל הפרויקטים השאפתניים של כלכלת השיתוף הוא בעיית רגולציה. בעל דירה שמשכיר אותה באמצעות AirBNB פתאום מוצא עצמו כפוף לרגולציה של בתי מלון. כאשר ישנו לובי משמעותי מצד עסקים מסורתיים שמפרנסים אנשים רבים לסגור את ה'חאפרים' שפתאום משלימים הכנסה. גם בישראל עיריית תל-אביב לא חסה, והחליטה להגיש כתב אישום נגד דייר שחילק את דירתו והפך מחציתה לדירת נופש באמצעות כלכלת השיתוף.

כך גם עם Uber; אותה חברה שמאפשרת לנהגים להסיע אחרים ולהפוך לנהגי מוניות בעצמם חותרת תחת המודל הרגולטורי הקיים שקובע כי הסעה בשכר דורשת רישוי (תקנה 84א לתקנות התעבורה). כלומר, כל הסיפור של לאפשר לאנשים להסיע אחרים כנגד תשלום, גם אם הוא השתתפות בדלק, דורשת או יצירתיות או שינוי חקיקה. בעולם כולו יש בעיות דומות, כאשר בחלק מהמדינות סתם יש לובי של נהגי המוניות כנגד השירות, ובחלק אחר יש סממני רגולציה בעד הדבר הזה. בישראל, נכון לעתה, יש הצעת חוק של משה פייגלין ובועז טופורובסקי, שעוד צריכה לעבור הרבה לפני שתקודם, ומטרתה לאפשר את השיתוף הזה.

הבעיה של כלכלת השיתוף היא שבניגוד למודל העסקי של "חינם", יש כאן מעבר של כסף. כלומר, המשתמש מפסיק להיות המוצר, ומתחיל להיות משתמש אמיתי. כלכלת השיתוף חותרת תחת המסר התאגידי, ומאפשרת לכל אחד להוזיל עלויות על ידי זה שהמתווכים המסורתיים נעלמים, ושהכלכלה עצמה מתייעלת. אולם, לעיתים נדירות לרגולציה יש גם סיבה.

הסיבה לרגולציה על שכירות דירות והסעה בשכר היא די ברורה, פיקוח על האיכות. משהו שקהילה לא תמיד יכולה לעשות. ואכן, לUber היו את הנפילות שלה, כאשר נוסעות התלוננו על ניצול לרעה של השירות בידי הנהגים (חטיפה, תקיפה מינית וכדומה); שירות שיתוף הדירות AirBNB גם ספג ביקורת כאשר התגלה כי שוכר של הדירה השתמש בה למסיבות סקס. אבל יחד עם סיפורי הזוועה, ברור לכולנו שאי אפשר לעצור את כלכלת השיתוף.

המלחמה של חינם מול שיתוף היא המלחמה האמיתית. בין שתי גישות שאחת רואה את המשתמש בתור מוצר שמוכרים למפרסמים, והשניה רואה אותו כחלק מקהילה. בקהילת שיתוף יש חזרה לסחר החליפין הקדום, ומערכת שמאפשרת לקהילות לייצר ערך אמיתי לשירותים שלהן. אם אני מבשל עבורך ואתה מבשל עבורי, אז אנחנו שוב קהילה. אם אתה מתארח אצלי בדירה בתל-אביב ואני מתארח אצלך בדימונה, אז יש לנו חברה מלוכדת. דווקא כאן, אפשר לומר, שכלכלת השיתוף עשויה להצליח לשבור את המודלים העסקיים.

אז נכון להיום ההבדל העיקרי בין כלכלת החינם לכלכלת השיתוף הוא שיש רגולציה נגד שיתוף בדרך הכלל, אבל אין רגולציה נגד חינם. ברגע שהמצב הזה ישתנה, אז כנראה שנצטרך לראות מאבקים בין שיתוף לחינם בגזרות אחרות, כמו גזרת התוכן.

 

[קריאה נוספת: מייקל אייזנברג על כלכלת המנוי בישראל]

תגובה אחת ל-“חינם, שיתוף, ובתשלום: הרגולציה של המודלים העסקיים.

  1. תודה על הפוסט יונתן . ברור שהדברים מאוד מוגזמים . השיתוף לא יוכל להיות מודל עסקי בעיקרון . האקראיות האגביות לא יכולים להעצים השירות לרמות של איכות וזמינות מתקבלים על הדעת . החינמיות הינה מודל עסקי אכן , אבל קודם כל בגלל שחינמי לא סותר : לא איכות , ולא זמינות , אלא שמקורות ההכנסה לאיו דווקא מהחזית או ליבת העיסוק של הפירמה , אלא ממתן שירותים נלווים על האוטוסטרדה של הליבה ( מידע , פרסומים , מיקרו תשלומים לשירותים וכו….. ) .

    המודל החינמי הוכיח עצמו , ובטירוף !! אבל זה ( בין היתר ) בגלל שהוא מכוון למולטי צרכנים או מולטי קהלים , ואילו בשיתוף , עסקינן לרוב בהצלבה של אחד מול אחד או כמה משותפים בצורה מוגבלת מאוד , ובתיזמון אקראי למעשה .

    פעם היו אומרים : מה שעולה כסף , שווה כסף !! והיום : הדברים הכי טובים , ניתנים בחינם ( באינטרנט ) . תודה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *