נכון שישראל היום ושלדון אדלסון מקדמים את בנימין נתניהו בצורה אגרסיבית; אבל לפחות הם עושים את זה בשביל אידיאולוגיה : מעריב, באמצעות "מעריב 360" ו"מעריב מוספים" עשה את זה בשביל כסף.
0..
המאבק בין ישראל היום למעריב הופך להיות יותר ויותר רלוונטי כאשר מסתכלים על ההבדלים בין שתי הגישות; זהו המאבק בין שני מודלים כלכליים, ישן וחדש, שמדגימים יותר מהכל כמה המודל הישן ראוי שילך. המאבק בין ישראל היום למעריב הוא לא מאבק בין שני עיתונים, אלא המאבק בין מודל עסקי שמבוסס על תשלום לבין מודל עסקי של חינם. וכמובן שלמרות כל הנסיונות, החינם בסוף ינצח. המאבק בין ישראל היום למעריב לא שונה מהמאבק בין חברות התקליטים למשתפי הקבצים ובין רופרט מרדוק לגוגל.
1.
בתחילה ישנה הכחשה; אין באמת בעיה בעיתונות, ישראל היום היא הרפתקאה חולפת שתעלם בתוך מספר חודשים כיוון שאין לה מפרסמים ואין לה מודל עסקי, וכשיש מפרסמים הם מוכרים את התוכן; אין יותר מדי מה לדאוג. לאחר מכן מתחיל הכעס, קשה לעופר נמרודי להבין מדוע התכווצו ההכנסות ולאן נעלמו הקוראים. אתה מבין שיש בעיה והולך להתמקח, מציע לשתף פעולה או שירכשו אותך, אבל יודע שזה לא יעלה לך יותר מדי. אתה מנסה, ברגע נואש אחרון של דכאון, לשנות את חוקי המשחק, ולבסוף אתה משלים: פשוט לא נועדת לשרוד.
2.
מעריב עבר תקופה לא קלה בשנים האחרונות; מי שהיה עיתון חזק, משפיע, בעל שם, הפך לעיתון שמוכר כתבות תמורת כסף ואפילו משלב אותן בתוכן הראשי; כמובן שזה נסיון להתאים את העיתון למודל החינמי של תקופת האינטרנט, כשכל אידיוט יכול לפתוח בלוג הגיוני שגם NRG ישיקו בלוגים, באיחור. אבל מה שמעריב כשלו להבין הוא שאי אפשר לתת more of the same ועדיין לצפות לשרוד בשוק. הנסיון לצבוע את המתחרים כמושחתים, מבלי להסתכל על מה אתה עושה בעצמך, הוא נוראי. וובכן, נכון שישראל היום ושלדון אדלסון מקדמים את בנימין נתניהו בצורה אגרסיבית; אבל לפחות הם עושים את זה בשביל אידיאולוגיה : מעריב, באמצעות "מעריב 360" ו"מעריב מוספים" עשה את זה בשביל כסף. כן, מעריב הזנה את העיתונות, מעריב מוכר לבעלי ממון חירות ביטוי ולוקח את חירות הביטוי של אחרים שמביעים דעה שלא נעימה לאזנו.
3.
ישראל היום זוכה לתפוצה נרחבת ממעריב לא רק כי הוא קובע את כמות העותקים שהוא יודפס בהם (ולא יקרא) אלא כי הוא מגלם את המאבק בין ישן לחדש; בעוד שמעריב ניסה גם להוריד את הרמה של העיתון, ולהכניס תוכן שיווקי, עובדים בשכר נמוך, הציבור היה מוכן להבין זאת אם היה מדובר בעיתון שמחולק בחינם. אבל עיתון בתשלום? הרי שאם הציבור משלם על משהו, ראוי שהוא יזכה לטוב ביותר.
4.
גם ישראל היום וגם מעריב הם עניין זמני; תוך מספר שנים מצומצם יקומו לא מעט אתרים איכותיים שיציעו חדשות, ידיעות ופרשנויות מאוגדות מהרשת; דעותיהם של בן כספית או בן דרור ימיני שוות לדעותיהם של גיא בכור ושל יובל דרור. בעידן בו כל אחד יכול להתבטא, הרי שהערך המוסף של הנייר קיים כל עוד אותו נייר זמין; בקרוב, גם זה יגמר. אם מעריב יהפך לחינמון, היתרון היחסי שלו נעלם כעיתון; אבל אם מעריב יהפוך לעיתון איכותי, עם כתבות עומק, ידע, ערך מוסף, הוא יוכל להלחם במתחרים האמיתיים שלו. בשביל זה, כמובן, הוא יצטרך להשקיע כסף.
הסעיף בהתחלה על המודל חינם מעניין!
שי
הנקודה כאן היא לא בצע הכסף.
כולנו פועלים ממניעי רווח. גם כשאני תוקע adsense בבלוג, אני פועל ממניעי רווח.
הנקודה היא כמה מהר המחוקקים ממהרים להירתם לעזרת חבריהם ובעלי אינטרסים, כדי להרוג חופש כלכלי של אדם אחד, על מנת לתמוך כלכלית באדם אחר.
לא שזה אומר הרבה בזכות מעריב – אין הרבה דברים להגיד, באופן כללי, בזכות מעריב – אבל ל'ישראל היום' אין מודל עסקי, ולו בגלל שהוא לא ממש ארגון למטרת רווח. אדלסון יודע שהוא בפנים כדי להוציא הרבה כסף, ולהרוויח השפעה. זה לא מודל עסקי.
נדב,
בינתיים, מי שמוכיח שהוא משתמש בעיתון שלו כדי להרוויח השפעה הם בעלי ידיעות ומעריב, שהצליחו לרתום את חברי קדימה מצד אחד, עד דב חנין ואחמד טיבי מצד שני, במאמץ משותף לסגור את ישראל היום.
ומי אמר שלעיתון צריך להיות מודל עסקי?
הם לקרן גייטס והמחקר שלו נגד מלריה, לו תרמו ביל גייטס וורן באפט יש מודל עסקי?
שלדון תורם מהכסף שלו, אותו הרוויח ביושר למטרות אותן רואה לנכון.
50 מיליון דולר ממנו הלכו לתגלית.
עוד 25 מיליון דולר ליד ושם.
הוא רואה בישראל היום את התרומה שלו לעם ישראל. חדשות שבעיניו הן מאוזנות, ובטח שבטח שלא מוטות כמו הארץ וידיעות השמאלנים הקיצוניים (ומספיק לקרוא את פיסות התעמולה של תני גולדשטיין במדורי הכלכלה כדי להבין זאת), או מעריב, שיונתן סקר פה בצורה יפה למדי את הטקטיקות הנלוזות שלה.
השמאל תמיד לימד אותי שאני חייב לפחד ולחשוש ממי שפועל במטרות של רווח.
עכשיו אני צריך לפחד ממי שלא פועל במטרות של רווח?
או שפשוט צריך לפחד מישראל היום, כי הוא לא תואם את האג'נדות של החונטה התקשורתית?
כמו שכבר הסבירו לך כאן לטעון שלשלדון אדלסון וישראל היום יש מודל עסקי, רק כזה ששונה מהמודל העסקי של מעריב, זה פשוט חוסר הבנה של המצב. לאדלסון אין מודל עסקי, והוא לא חושב שיום אחד הוא יוכל להחזיר לעצמו את ההשקעה הגדולה בעיתון שלו, ולהרוויח עליו כסף.
מה שכן אפשר לטעון הוא (וגם זה כבר נכתב כאן) שלמרות שלאדלסון אין מודל עסקי, זכותו המלאה להרים תרומה למען אידיאולוגיה שהוא מאמין בה. זה טיעון שכן יוכל להיות תקף, וקשה לפסול אותו על הסף, אבל כן אפשר לחשוד שיש בו בעיה מסוימת לאור העובדה שנראה שיותר משישראל היום פועל למען אידואולגיה כלשהי (כמו זאת שנניח מנחה באופן כללי עיתונים כמו "הארץ" או "מקור ראשון") הוא פועל למען אדם פוליטי מאוד מסוים. וזה כבר עניין יותר בעייתי שאולי מעלה גם שאלות חוקיות (ואולי לא. אין לי השכלה בתחום, וכאמור, גם ההוכחה שלו היא לא מובנית מאליה).
מתי אפשר יהיה לראות בצורה ברורה יותר האם ישראל היום דוגל באידיאולוגיה כללית, או שהוא תומך באישיות הפוליטית הספציפית? למשל, אם נתניהו יחליט ללכת לאיזשהו הסדר מדיני מרחיק לכת שתואם את אידיאולוגיית השמאל, או יבצע מעין התנתקות 2 בגדה. (או במילים אחרות: לעולם לא).
דניאל – זה אחד המקרים הבודדים שאנחנו באותו צד. אין לי שום בעיה עם ישראל היום. כלומר, למעט העובדה שזה עיתון גרוע, שטחי עם הטיה אידיאולוגית ברורה – ובכל אלה הוא מצליח להיות אפילו יותר גרוע מהמתחרים. אבל אין לי שום בעיה עם מודל המימון שלו.
אבל אי אפשר לקרוא לזה 'מודל עסקי'.
אני לא מצליח להבין מה הכחים מנסים לעשות עם הצעת החוק המגוחכת הזו, נניח שהיא תעבור ולשלדון ייאסר להיות הבעלים של העיתון, מה מפריע לו להעביר את הכסף לאזרח ישראלי שיהיה הבעלים בעצמו?
החוק צריך להפסל קודם כל בגלל חוסר יעילותו.
אכן אין שום סיבה לסגור את ישראל היום בגלל האג'נדה שהוא מוביל. אבל התיקון עצמו לחוק נשמע לי סביר לחלוטין