0.
אני לא מהתומכים של "חוק ישראל היום"; ההפך, אני מתנגד לכל נסיון להגביל את חופש הביטוי, גם אם אותו חופש ביטוי הוא תאגידי. ישראל היום אינו נֹפֶת צוּפִים אלא עיתון עם פרקטיקה בעייתית מאוד של התנהגות אנטי-תחרותית. החל מגביית מחירי פרסום נמוכים בצורה היסטרית יחד עם חלוקה בחינם, דרך מה שנראה כמו תעמולת בחירות במסווה של עיתונות, ועד לשימוש במדיה כדי להתנגח אישית ביריבים. אלא, שהתנהלותו של העיתון אינה ייחודית לו. כל גורם מעוניין להגביר את כוחו, ובסופו של דבר במאבק הדמוקרטי בין ביטוי כזה לאחר, האמת תצוף ותנצח. העיתון הטוב יהא זה שיזכה לחשיפה, לפרסום וליכולת להשפיע על דעת הקהל.
1.
בקצרה, הצעת החוק של איתן כבל (שהוא לא רק אחד מחברי הכנסת החרוצים, אלא גם בעל חוש הומור שלא יאמן); מציעה הגבלה על חלוקה בחינם של עיתונים (זהירות, קובץ RTF). על פי הצעת החוק "עיתון" הוא עיתון היוצא שישה ימים בשבוע, ולו לפחות שלושים עמודים יומיים ומאה בסופי שבוע. הצעת החוק קובעת כי עיתון יומי לא יחולק בחינם. עכשיו, חינם הוא מודל עסקי בעייתי; חינם הוא מודל עסקי לפיו הלקוח אינו מי שמשתמש במוצר החינמי, אלא הוא המוצר. אבל הצורך להגביל מוצרים שניתנים בחינם עשוי גם להטיל הגבלות על מוצרים אחרים כגון אתרי אינטרנט.
בעוד שהפתרון הנכון לבעיית ישראל היום היא קודם כל לבטל את פקודת העיתונות הלא-חוקתית, אשר דורשת רשיון להדפסת עיתון, הצעת החוק של איתן כבל מעלה שאלה חשובה: האם המדינה צריכה להתערב במקרים בהם בעל-הון מחליט לקדם את האידיאולוגיה שלו באמצעות הדפסת עיתונים והפצתם? התשובה לכך צריכה להמצא בדיני תעמולת הבחירות, בדיני ההגבלים העסקיים ולא בדיני הדפוס. אם אכן ישראל היום הוא תעמולת בחירות, יתכבד היועץ המשפטי לממשלה ויגיש כתב אישום, אם מדובר בהתנהגות לא תחרותית, יתכבד הממונה על ההגבלים ויבחן, אבל העובדה שמאות אלפי ישראלים נוהרים לפתרון החינם של שלדון אדלסון ופוגעים בהכנסות של עיתונים אחרים אינה דורשת התערבות מחוקק.
CC-BY-SA-NC-ND זאב ינאי.
2.
אחרי שהנחנו את זה מאחורינו, ההתנהגות של ישראל היום אבל בכל הנוגע לחוק הזה מראה כמה בדיוק לא מדובר בעיתון אותנטי אלא במודל פוליטי.
ביום חמישי פרסם העיתון, כחלק מהמאבק שלו בחוק, את מספר הטלפון בלשכה של איתן כבל וקרא לאזרחים לומר לכבל את דעתם. הפרסום עצמו הוא לגיטימי ומוגן על ידי חופש הביטוי העיתונאי; הרי, חלק ממטרת הטלפון בלשכתו של כבל הוא לשמור על קשר עם האזרחים. אלא, שישראל היום ידעו בדיוק מיהו האספסוף שיתקשר, והקריאה שלהם "כנסו כנסו" היתה מכוונת כדי להטריד את חבר הכנסת כבל. הצוות של איתן כבל ביצע "עקוב אחרי" למשרד ראש הממשלה, כדי להפנות את השיחות אל מי שמרוויח מקיומו של "ישראל היום" יותר מכל.
בהערת אגב, הלוואי וכל המחוקקים היו יצירתיים כמו איתן כבל.
3.
אלא שבכך לא הסתיימה פרשיית הקונדס. משרד ראש הממשלה שלח את ידו הארוכה וביקש מכבל להפסיק את העברת השיחות, ולאחר שזה סירב, פנה לחברה המפעילה את מערכת הטלפוניה של הכנסת על מנת שזו תבטל את שירות ה"עקוב אחרי". אני לא אכנס לטענה של קנוניה וקשר בין בעלי החברה ל"ישראל היום", כפי שעולה בכתבה ב'הארץ', אלא דווקא אתעכב בבעיה המהותית: התערבות בשירות בזק של אדם מסוים היא עבירה פלילית.
שר התקשורת ו\או המחוקק לא בחרו להגביל את שירות "עקוב אחריי"; הם מאפשרים לכל אדם, גם אם אינו בעל הקו, להפנות את שיחותיו למספר אחר. אותה פעולה היא "מסר בזק" כהגדרתה בחוק, וסעיף 29 לחוק התקשורת קובע שלוש שנות מאסר על התערבות במסר בזק. על כן, עצם ההתערבות של חברת הטלפוניה בפעולה שהיא פעולה של חבר כנסת ועשויה להיות חסינה מכל דין פלילי כיוון שהיא נכנסת תחת ההגדרה של חוק חסינות חברי הכנסת, עשוי להביא להשלכות פליליות.
4.
מנגד, דווקא לישראל היום יש בעיה אחרת. סעיף 30 לחוק התקשורת, (לא 30א), הוא סעיף "הטרדה באמצעי תקשורת". הסעיף הזה נועד למנוע מצב בו אדם מחייג לאדם אחר בצורה חוזרת או משתמש במתקן טלפוניה בצורה מטרידה (לדוגמא, רע"פ 10462/03 הראר נ' מדינת ישראל). במקרה שלנו, ישראל היום משדלת אחרים לעשות כן. היא יודעת, בדיוק כמו העמודים שמפרסמים תמונות של בחורים ערבים שיוצאים עם יהודיות, כי יש אספסוף וכי הוא יעשה שימוש במידע.
לכן, דווקא כאן ישראל היום חצתה את הגבולות. השאלה היא כיצד עיתון יכול להרשות לעצמו להתנהג כמו אספסוף, והאם במעשיו לא חשף העיתון את הכוונה האמיתית מאחורי ההתנגדות לחוק: הצורך להמשיך להוות מכונת תעמולה.
מעניין לקרוא כרגיל. דבר אחד עדיין לא ברור לי בכל העסק וזה מידת האפקטיביות של ישראל היום בתור שופר תעמולה להלכה דייל ראש הממשלה. הרי אם היה מדובר באמצעי יעל, ניתן היה לשער שרמת הפופולריות של נתניהו היתה עונה וזה היה מתבטא בסקרים, בקלפי וכדומה. בפועל נראה כאילו מאז ישראל היום החל לצבור פופולריות, נתניהו דווקא החל לרדת בכיוון ההפוך. אולי אנשים לא כלכך טיפשים? נראה לי שפשוט כדאי לכוחות השוק לעשות את שלהם
יונתן , תודה על הפוסט . תקצר היריעה פה מכל ההיבטים שמעלה הפוסט , אין לי כרגע משאבים , אולי בהמשך . אבל , אתה גורס שפקודת העיתונות אינה חוקתית , אבל בעלמא גורס !! מדוע לפי דעתך ? אם בגין חופש הביטוי , אזי אתה טועה ( טעות די נפוצה ) ומבלבל בין : עיתון , עיתונות , לבין חופש הביטוי .
פקודת העיתונות , בעיקרון , דורשת רישיון , תשלום אגרות , ומעל הכל :
מחייבת אחריות של עורך לכל פרסום ( סעיף 11 ( 1 ) ( II) , סעיף 16 , סעיף 17 וכו…. ) . בשיטת המשפט הישראלית , יש חופש ביטוי בעיקרון לכתוב ולהביע כל דבר נכון וכשיר , אבל :
על מנת לקבל מעמד משפטי של עיתון ועיתונאי , צריך שיהא עורך אחראי מבחינה אתית ומשפטית על מעשיו והכשרתו של העיתונאי ( והשווה הרי חוק לשון הרע , סעיף 11 , אחריות משפטית ופלילית של עורך העיתון , אזי , גם חוק איסור לשון הרע אינו חוקתי ? ) .
אין לבלבל בין חופש הביטוי , לבין מעמד משפטי של עיתון ועיתונאי ( למשל לענין חיסיון מפני גילוי מקורות המידע ) . תודה
שמעתי אומרים שישראל היום הוא תרומה בלתי חוקית של אזרח חוץ לפוליטיקאי. זה נשמע הרבה יותר חזק מהחוק המדובר. ומכירה של מוצר במחירי הפסד גם היא נוגדת כמה חוקים, לא?
הבעיה היא, כמו שאר הבעיות בדמוקרטיה המקרטעת שלנו, היא שרוב העם לא מעוניין בדמוקרטיה, לא מעוניין בעיתונות חופשית, לא מעוניין בפרטיות, או אולי לא מודע להשלכות של הבחירות שלו.
ולפוקסי: יש המון חוקים שדורשים ממך רישוי, למרות שהרישוי עצמו אינו חשוב. למשל, אישור של מהנדס שהבית שלך עומד בתקן. בעיקרון, היית יכול לבנות בית לפי תקן, ואם המדינה רוצה להרוס, שתוכיח שהבית לא עומד. חובת הרישוי מוסיפה ביורוקרטיה, עלויות ומשרות למהנדסים. ואם אנחנו כבר שם, אז למה צריך רישיון לעריכת דין? במה הרישיון מוסיף?
חוק ישראל היום הוא חוק מוצדק אבל לא מהסיבות הנכונות.
בשוק חופשי לחלוטין, ה"חזק" ו"מוצלח יותר" מנצחים והחלש סוג את העסק או נמכר לחזק. הדינאמיקה הזו, שמאופיינת על ידי תאוריות של מורכבות וכד' מביאה לריכוזיות מאוד גבוהה. מכיוון שהשוק הישראלי קטן, עם אמצעי תקשורת רבים, שנאבקים על קיומם והכרחיים לשקיפות וביקורת שלטונית, כל אבדן של כלי תקשורת הוא לא רק עסק שנסגר, אלא פגיעה בדמוקרטיה.
לא כל אמצעי תקשורת צריך לשרוד וצריך לפנות מקום לגופי מדיה חדשים, אבל הכנסת חייבת להתערב ולנסח רגולציה על מנת להגן על כלי התקשורת בפני תחרות כל כך אלימה, שעלולה להביא לקריסת העיתונות הכתובה.
האם אנחנו רוצים מציאות שבה יש את ישראל היום ואת ידיעות אחרונות כאלטרנטיבה? כי לשם אנחנו הולכים.
למודי תולששש :
זוהי אכן דיעה , ותיאור מציאותי שרישוי מוסיף ביורוקרטיה , אבל : צריך לשמור על האזרח והציבור מפני שרלטנים , קיצורי דרך , בעלי מקצוע בלתי מיומנים וכו….. במדינה שלנו , זוהי חגיגה :
גשר הירקון שקרס במכביה , פלקל באולמי חתונות שקורסים , בלוני גז שמתפוצצים , נו…..תקצר היריעה .
מה לעשות ? לגבי עריכת דין , קל וחומר , שהרי : הנושאים המשפטיים , כל כך סבוכים ומקצועיים , שרשלנות היא ממש לפתח רובצת !! על כל זה , יכולים להיגרם נזקים קשים מאוד ובלתי הפיכים , תחשוב רק על נושא לקיחת משכנתא וקניית בית , איזה סיבוכים !! אתה לא מודע לצוים הנדסיים , לא מודע להערות אזהרה בטאבו על הנכס , לא מודע למישכונים שונים ומשונים , מישהו צריך לבדוק בשבילך , ולקחת אחריות . תודה
Zak, השאלה בדמוקרטיה, אינה האם אתה מרוצה מראש הממשלה. ראש הממשלה אחראי לחיים הפוליטיים של כולם, וקשה לי לחשוב על פוליטיקאי כלשהו שיכול להישאר ראש ממשלה פופולארי. אבל אני יותר ויותר נתקל בטענת ה"אין אלטרנטיבה לנתניהו", מאנשים שלא סובלים אותו. בהקשר הזה – ישראל היום הוא כלי תעמולה יעיל. הוא מצליח לצייר את כל האלטרנטיבות לנתניהו כחלשות או מסוכנות.