החוק להגנת הספרות והסופרים בישראל התקבל לפני כשנתיים, כאשר הדעות לגביו חלוקות: אני טענתי שהחוק עצמו לא טוב כיוון שהוא לא מטפל בבעיה (כח המיקוח של הסופרים מול ההוצאות), אבל בכירי הסופרים עצמם בוחרים לעמוד לצד החוק, ופוליטיקאים מתנגדים לו, מה שאומר שמבחינת פתרון הבעיה, לפחות בעיני חלק מהקבוצה לה הוא אמור היה לפתור את הבעיה, החוק עבד.
עכשיו, נזכיר שהחוק עצמו מגביל את האפשרות למכירה של ארבעה ספרים במאה שקלים. אז מה הבעיה? כאן נכנסת לפינה הוצאת "סלע מאיר" עם פתרון יצירתי. סלע מאיר מציעה להשכיר את הספרים לציבור, כאשר שלושה ספרים מושכרים לחמש שנים במאה שקלים. ההוצאה מבטיחה כי "בסוף תקופת ההשכרה ניתן לבחור: החזרת הספרים – ההחזרה מבית הלקוח, רכישת הספרים במחיר מיוחד, [או] לשדרג לספר חדש!".
במצב כזה, ההוצאה לאור בכלל לא מתייחסלת לחוק הסופרים, שמדבר על עסקאות מכר. לכאורה, לא מדובר בעסקאת מכר לפי חוק המכר, שמדבר על הקניית נכס תמורת מחיר. הנכס עצמו לא עובר בבעלות, אלא רק מושאל לצרכן.
בית המשפט העליון תהה מתי תקופת השכרה הופכת להעברת בעלות, וקבע כי "אף במסגרת הדין הכללי ודיני הקניין נידונה השאלה כיצד יש להבחין בין חכירה לבין בעלות, וזאת בהתעלם מהכינוי הפורמאלי שהוענק לעסקה על ידי הצדדים. פרופ' דויטש סבור כי המבחן בדרך כלל צריך להיות מבחן מהותי המשלב מבחנים כלכליים ומשפטיים כאחד. לצורך הבחנה בין בעלות לחכירה מונה דויטש מספר אינדיקציות לקביעת אופי העסקה: משך התקופה של ההקניה; כוחות החוכר לבצע דיספוזיציות ולבנות במקרקעין; כוחותיו באשר לייעוד השימוש בנכס; זכותו החוזית לקבל בעלות בעתיד כשהדבר יתאפשר; הזכות ליהנות מפירות הנכס ותחלופיו; וכו'" (עא 8301/04 פקיד השומה למפעלים גדולים נ' פי גלילות).
דווקא כאן נראה שעסקה לחמש שנים עשויה להיות לגיטימית כלפי החוק: משך התקופה הוא אמנם קצת ארוך (הרי בחמש שנים ערכו של ספר משומש יורד משמעותית), אך לשוכר אין יכולת לבצע דיספוזיציה (למכור את הספר) או לשנות את הייעוד של השימוש (אבל זה כנראה בגלל דיני הקניין הרוחני), הוא גם לא יכול לקבל פירות (להשכיר את הספר בשכירות משנה). הדבר היחיד שכן, הוא הזכות של השוכר לרכוש את הספר בעתיד לכשתסתיים תקופת השכירות.
נראה שדווקא כאן ההוצאה קפצה את הכריש כאשר איפשרה לרכוש את הספר בתום התקופה. אם הדבר לא היה מתאפשר, והיו באמת מבקשים בטוחות עבור הספר (כמו להגדיר מחצית מהתשלום כפקדון שיושב בתום התקופה, ונועד להבטיח את קיום העסקה), הרי שיש יותר סיכוי שהדבר לא היה נחשב עסקת מכר.
כיוון אחר בשינוי ההגדרה של העסקה כעסקת מכר היה אם הרשיון בקניין הרוחני בספר היה מועבר בצורה מוגבלת (דוקטרינת המכירה הראשונה שמצטמצמת).
בכל מקרה, יש כאן פתרון יצירתי לחוק שמגביל אנשים, ושספק אם הרגולטור יאכוף אותו.
תודה על הפוסט יונתן , אלא שיש הוראות חוק יותר ספציפיות לגבי הנדון , מה שעשוי לעקר את שירבוב מושג החכירה לענין , הנה ( חוק השכירות והשאילה , תשל"א 1971 ) :
" שכירות היא זכות שהוקנתה בתמורה ( להלן ) – דמי שכירות ) להחזיק בנכס ולהשתמש בו שלא לצמיתות "
ועוד :
"2 .(א)הוראות פרק זה יחולו על שכירות של מקרקעין ושל מיטלטלין, ובשינויים המחוייבים – גם על שכירות של זכויות. "
משמע , חל הדבר גם על ספרים כמובן .אלא , שבקטע של שימוש משני בספרים , משמע , העברת הזכויות של השוכר לצד ג' , העסק מסתבך מאוד , ומאוד תלוי הדבר , באופן ההתקשרות בין השוכר והמשכיר , אבל מסובך אימים , תקצר כאן היריעה למעשה , תודה .
אז כל מו"ל הוא ספריה.
להשכיר בשכירות משנה דווקא מותר
https://www.facebook.com/photo.php?fbid=480862888734835