רני גרף כותב בחדר 404 פרשנות מעניינת על חוק הספרים, אך מפספס את כל הפואנטה, ולכן אני רוצה להעיר מספר מילים. למי שלא מכיר, על הבעיה: בישראל, מה לעשות, יש דואפול בעייתי בעשור האחרון בו שולטות שתי רשתות ספרים. בעקבות הדואפול, הרשתות מציעות מבצעי "ארבע במאה" שפוגעים, בסופו של דבר בסופר הישראלי ובתרבות כולה. המאבק מאגד בצד הנכון שלו אנשים טובים כמו אלכס אפשטיין, סופר שמעודד רכישה בחנויות קטנות ועצמאיות כדי לשמור על תמלוגי הסופרים ואת רני, שעושה עבודת קודש בלתרגם ספרות שלא היתה בטוח מגיעה למדף אלמלא העבודה הפילנתרופית למחצה שלו בחלק מהמקרים.
אלא, שגם אפשטיין וגם גרף טועים; הם טועים כי הם מטפלים בסימפטום ולא בבעיה. בעיית הארבע במאה, שלפיה הסופרים אינם מתוגמלים על יצירותיהם היא בעיה לא בעיה של חנויות הספרים, היא בעיה של הסופרים. גרף מציע ש"אם חנות חפצה לערוך מבצע לספר – חדש או ישן כאחד – תתכבד ותעשה זאת על חשבונה שלה, ולא על חשבון חלקו של המו”ל". כאן מתחילה הטעות של גרף, וכאן בדיוק הגיע הרגע להפוך את התקליט.
גרף מגיע מעולם ישן; אותו עולם בו סופרים נאלצים לחתום על הסכמים מול מו"לים שברובם חלקו של הסופר מגיע מ"רווחי" ההוצאה לאור, ואשר הרבה פעמים, כאשר יש "מכירה מיוחדת", חלקו של הסופר הופך למזערי. כך, לדוגמא, כאשר שאלתי את אפשטיין לגבי גובה התמלוגים להם הוא זוכה כאשר נמכר ספר שלו במכירה מיוחדת, הוא ענה לי שמדובר בערך ב40 אגורות לעותק. במצב כזה, מי שנדפק הוא לא המוציא לאור, ולא החנות שמוכרת את הספר, אלא הסופר עצמו. אם הסופר היה מקבל הסכם הגון מול המוציא לאור, ההוצאה היתה מתחייבת לתשלום מינימאלי לכל עותק של ספר שנמכר, ואז שאלת המבצעים בחנויות בכלל לא היתה צריכה להשפיע על הסופרים.
הבעיה של שוק הספרים הוא שהוא שהסופרים מוותרים מהר מדי, ואם הם ילמדו ממה שקרה בשוק המוסיקה, הם יצליחו לנצח את המו"לים ואת חנויות הספרים. מו"לים, מה לעשות, כמו חברות התקליטים, אינן נחוצות כאשר מדובר בשוק שלנו היום. שוק הספרים עומד לעבור מהפכה בקרוב (והוא כבר משתנה), והוא הולך להשתנות בדיוק כמו שוק המוסיקה: מעבר למצב של הוצאה לאור עצמית של ספרים, בלי מו"לים, וכנראה גם בלי חנויות ספרים.
בשנות התשעים, אם רצית להקליט אלבום, נדרשת ללכת לאחת מחברות התקליטים, כדי שזו תממן עבורך את ההקלטה היקרה ואת ההפקה העוד יותר יקרה. אבל, עשור עבר ופתאום ציוד ההקלטה הפך לזול יותר וניתן להקליט תקליט באיכות לא רעה בבית, ולמכור אותו באחת מחנויות המדיה הדיגיטליות. כך, לקח עוד עשור, והיום ניתן גם לכתוב ספר בבית ולמכור אותו בחנויות ספרים דיגיטליות, בלי כל כאב הראש. ומה לעשות? בעוד שכשאנחנו מדברים על חוק הספרים אנחנו מדברים על האינטרסים של המו"לים ושל חנויות הספרים, והסופרים המסכנים רק רוכבים על הגב, הפתרון האמיתי הוא להתנתק מהם.
אף חוק לא יוכל להגביל את החזירות של המו"לים הגדולים (אני רוצה להאמין שההסכמים של גרף לא דרקוניים כמו של ההוצאות הגדולות) או של רשתות הספרים; מה שכן יכול להשפיע היא התאגדות של סופרים שיאמרו יחד שהם לא מוכנים לחתום על הסכמים מקפחים, ושמעתה הפתרון הוא דרך זו: אין עוד "חלק של המו"ל וחלק של הרשת" והחלק שלהם הוא נגזרת של רווחי המו"ל, הפתרון חייב להיות בכך שהם יקבלו תמורה עבור עבודתם קודם; הקניין הרוחני שלהם הוא הנכס, השאר זה רק ערוצי השיווק.
אני מבינה שהספריה שלך מלאה בספרי הוצאת המחבר ואתה כותב את הנ"ל מתוך שביעות רצון מאיכותם.
פילה,
גם אם הספריה שלי לא, האשמה היא של הסופרים. אני חושש שהם בוחרים לא מעט להכנע לתכתיבים של המו"לים. מו"ל לא יכול להתלונן שסופרים לא מקבלים את הגמול הראוי כשהוא מי שחותם איתם על הסכם לא ראוי.
יהונתן, להוצאות הספרים יש תפקיד חשוב מאוד כמוסיפי ערך, לפרטים אני ממליץ שתקרא את סדרת המאמרים שכתב צ'ארלס סטרוס, ובמיוחד את המאמר על שלבי פרסום. צ'ארלס סטרוס הוא סופר מד"ב בריטי די וותיק שמכיר את תפקידם של מ"ולים בשוק מבפנים, ומעודכן בטכנולוגיה. בקצרה, המו"לים ממלאים 5 תפקידים חשובים לגבי ספרים:
1)סינון- אם ראית את כמויות הזבל בפרסום עצמי שיש כרגע באמאזון, ואני משתמש במילה זבל בצורה מושכלת, פרסום עצמי יותר מעונה על Sturgeon's Law, , אז קל להבין שבלי איזשהו שומר שער הקורא הממוצע עלול להתייאש ופשוט להרים ידיים. כשאני מרים ספר של הוצאה שאני סומך עליה יש לי לפחות מושג כללי שהספר סביר, כי אחרת הם לא היו משקיעים בו כסף.
2)עריכת תוכן- טיוטה היא לא ספר, למעשה היא די רחוקה מספר. כל סופר שדיברתי איתו הפליג בצורך בעורכים טובים, כולל כאלה שעוסקים בזה כתחביב צדדי. עורך טוב ידע להדק פינות, להצביע על חורים, ובאופן כללי לתת ביקורת בונה
3)כריכה- לא יודע לגביך, אבל ספר שאין לו כריכה שעוצבה בצורה מקצועית אלא נראית כאילו מישהו ישב עליה חצי שעה עם פוטושופ איבדה אותי כקונה, כי היא משדרת לי שמי שמוציא את הספר לא מאמין שהוא שווה מספיק כדי לעשות את ההשקעה הזו.
4)עריכה לשונית- לא מעניין אותי אם אתה התלמיד שהיה מתקן באופן קבוע את המורה הנאצי ללשון שכל השכבה פחדה ממנו. כל מסמך ארוך שכתבת צריך לפחות עוד זוג עיניים של עורך לשון שיבדוק ויתקן טעויות. וסביר להניח שגם אחריו תישאר טעות או שתיים.
5) הם לוקחים את הסיכון על עצמם ומרכזים את העסק- הוצאת ספרים איכותיים עולה לא מעט כסף, צריך לשלם לעורכים, למעצב הגרפי ולמי שהולך להוביל את הספרים לחנויות, לכל הפחות, זה לפני שכוללים את עלויות ההדפסה שהן חלק יחסית קטן במחיר. לרוב האוכלוסיה אין את אורך הנשימה הכלכלי להשקיע ואז לחכות שספר שלהם יצליח, המו"לים משקיעים את הכסף ומרכזים את האדמיניסטרציה וככה הסופר יכול לכתוב בכמה אחוזי משרה שהוא יכול להרשות לעצמו ולא צריך להקדיש כלום מהזמן הזה לניהול אדמיניסטרטיבי, תכנון כלכלי ושאר ירקות.
לפרסום עצמי יש מקום: הוא טוב בעיקר לדברים שהם נישתיים באופן רציני, או לדברים שמיועדים למשפחה וחברים בלבד. אבל בסופו של דבר הוא לא יכול להחליף את המודל הנוכחי.
עופר, אני מסכים עם כל חמש הנקודות שאתה מעלה, אבל לא עם המסקנה. מן הסתם, מי שרוצה להוציא ספר טוב צריך לדאוג לכל הדברים שמנית, אבל הוא יכול לעשות זאת ללא מו״ל, בעזרת התקשרויות אד-הוקיות עם מומחים. הקומיקאי האמריקאי לואיס סי קיי הוכיח שמודל ההוצאה לאור העצמאי עשוי לעבוד בתחום הווידאו (אכן, תוך סיכון רב יותר לאמן) בלי לפגוע באיכות המוצר. גם ספרי המחשבים של Pragmatic Programmer's הם מהמצויינים שקראתי, למרות שהם בהוצאה עצמית.
בעיית הפרוליפרציה של הזבל קיימת כל פעם ששוק מסוים עובר ״דמוקרטיזציה״ (במובן היווני של המלה). למרבה המזל, הטכנולוגיה מאפשרת ליוצר לתת לקוראים הפוטנציאלים כלים באמצעותם יכריעו: המלצות של חברים, תצוגה מקדימה של קטעים מהיצירה וכדומה.
יריב, ראה את הנקודה החמישית שלי: למעשה אתה אומר שסופר צריך לנהל עסק קטן, ולקחת את כל הסיכון על עצמו, וזה לא סיכון קטן בהתחשב במתח הרווחים הנמוך מספרים. ניהול כזה רחוק מאוד מלהיות טריוויאלי- מעבר להשקעה הראשונית שהיא בין 50 ל100 אלף לספר אאז"נ , ברובם משכורות, הוא צריך להשקיע זמן בדברים הבאים:
1)למצוא: עורך תוכן טוב, עורך לשוני טוב ומעצב גרפי ברמה מספקת.
2)לנהל משא ומתן על לו"ז ותגמול עם כל הנ"ל
3)לרדוף אחריהם ולוודא שהם עומדים בלו"ז
4)לשלם לרואה חשבון ולנהל חשבונות בצורה נכונה(לא טריוויאלי בכלל)
כל הדברים האלה אוכלים מתוך זמן הכתיבה של הספר, מה שאומר שהוא יצא יותר לאט, ובמקרה של סדרות עיכובים בין כרכים יכולים להיות ההבדל בין הצלחה לכישלון. בזמנו סטרוס העריך שאם הוא יעבור למודל כזה הניהול יהיה חצי משרה. זה שיש אנשים שהצליחו…יש גם אנשים שמצליחים לעשות אקזיט בסטרט-אפ, עדיין מעל ל90% מהסטרט-אפים נכשלים. רק שבמקרה הזה כישלון אומר גם שהסופר כנראה מפסיד את התחתונים.
ובכל זה, אין התייחסות לנושא התרגום. הסופר בוודאי לא ידאג בעצמו לתרגום הספר שלו לשפה נידחת עם בסיס קוראים קטן, למשל עברית.
שלום,
היינו מעוניינים להביא לתשומת לבך את פרויקט החממה הספרותית של סטימצקי – כאשר מי שבוחר להוציא ספר במסגרת "החממה" זוכה לקבל תגמול של 30% ממחיר המכירה, בין אם הוא בוחר להוציא את הספר בפורמט דיגיטאלי ובין אם במודפס. מדובר באחוז גבוה מאוד ביחס לאחוזים בשוק.
החממה הספרותית מאפשרת להוציא לאור ספר במימון עצמי. אולם בניגוד להוצאות האחרות סך עלות הפקת והדפסת הספר נעה בין 15-25 אלף שקלים (המחיר תלוי מספר עמודים ומספר עותקים שהסופר בתיאום עם ההוצאה מחליט להדפיס). מדובר בהוצאה לאור של ספר דיגיטלי מוצפן לצד ספר מודפס שיוצג במדפים ייעודים ובבולטות בכל 140 חנויות רשת סטימצקי. מעבר ליתרון הבולטות בחנויות, היתרון נוסף הוא עניין זכויות היוצרים. בחממה הספרותית זכויות היוצרים נשארות אצל הסופר, עם חתימת החוזה אנו מבקשים בלעדיות של שנה אחת בלבד על מכירת הספר בחנויות. זכויות היוצרים חייבות להיות שייכות למחבר ואינן עוברות לחממה הספרותית גם בתקופת החוזה.
לקריאת פרטים נוספים על הפרויקט –
http://www.steimatzky.co.il/hamama/
נשמח לשמוע את דעתך בנושא.
בשביל לתת את דעתי על החממה, אני אשמח לקרוא את ההסכם שלה (ולא כמה הצהרות בטוקבק), כי בפעם האחרונה שבדקתי יש שם דרישות לא ממש מקובלות בשביל מישהו שבסך הכל מעמיד על מדף.
היום דרך האנטרנט והספרים הרבים אפשר ללמוד הכל בנוגע להוצאה עצמית של ספר. (בגרסה מודפסת ודיגיטלית יחדיו). אמנם צריך לעשות הרבה שיעורי בית, אבל זה יכול לחסוך הרבה כאבי ראש ועוגמת נפש בעתיד. פוסט מצויין.