בסוף השבוע הקודם משרד המשפטים פרסם תזכיר חוק לתיקון חוק זכויות יוצרים כך שיאפשר חשיפה של גולשים אנונימיים וסגירה של אתרים אם אלו מפרים זכויות יוצרים. הפוסט הזה לא נועד לבקר את התזכיר הספציפי, אלא דווקא להעיר את הנושא הדי מת של הסמכות להורות על סגירת אתרים לאור מה שקרה השבוע. כזכור, לפני כארבעה חודשים פורסם תזכיר "חוק הפייסבוק" ("תזכיר חוק הסרת תוכן המהווה עבירה מרשת האינטרנט, התשע"ו-2016") ועליו מתחתי לא מעט ביקורת. התזכיר איפשר הסרה של תכנים או חסימה של גישה לאתרים לעיתים על סמך ראיות חסויות ועל סמך דיונים במעמד צד אחד. הסדר דומה, לצורך העניין, הוכנס לתזכיר התיקון לחוק זכויות היוצרים: כזה שמאפשר חסימה של גישה לאתר שלם עם "רובו", לדעת בית המשפט, מכיל תכנים שמפרים זכויות יוצרים, ומאפשר דיון במעמד צד אחד כאשר לא ניתן לאתר את המעוול.

ההסדר הזה, כך אומרים, ישומש במשורה ולא בכל מקרה. לדוגמא, אתמול התראיינתי בתכנית כלכלי בלילה מול עו"ד ערן פרזנטי, שם אמר שהם לא ישתמשו בהסדר בחוק כדי להוריד כל מיני קאברים של שלמה ארצי או ילדים שהולכים את צעדיהם הראשונים לצלילי פרינס. המדינה אמרה שהיא לא תבקש צווי הסרה לאתרים אלא במקרים חריגים. בדה-מרקר מודגש כי "בהקשר זה מודגש בהצעת החוק כי הכוונה היא לפרסומים שהסיכון שנשקף מהם אינו סיכון עקיף ותיאורטי וכי השימוש בסמכות זו ייוחד רק למקרים בהם המשך הפרסום עלול להביא לסיכון ממשי לאינטרסים המוגנים האמורים".

עכשיו, כמה חמורים הסטנדרטים האלו? קל ללמוד מבקשת הסרה שהתפרסמה לאחרונה (ויה ערן ורד): מדינת ישראל ביקשה מגוגל (בקשה באתר Lumen) להסיר תוצאות חיפוש המזכירות שמו של תובע בפרקליטות שהביקורת לא נעימה לו. אכן, אותה ביקורת משתמשת בשפה קשה במיוחד וקוראת לו "פרקליט הגיהנום", "תופר תיקים", "חלאה" ו"שקרן". דברים שלא נעימים לשמוע, אבל בהחלט לא דברים שמייצרים "סיכון ממשי לאינטרס המוגן" של שלמות גופו או חירותו של אדם. המקרה המדובר הוא באתר של מפעיל לא ידוע שמשיג פרוטוקולים מאתרי בתי המשפט ומפרסם אותם, תוך שהוא מותח ביקורת על התנהלות שאינה ראויה לדעתו. השפה קשה, היא שפת רחוב, אבל היא לא מהווה, לדעתי האישית, סכנה לבטחונו של אדם או לבטחון המדינה. מדובר בביקורת שאינה במקומה, ויכול להיות שההתנהלות היא במישור של תביעת לשון הרע, אבל לא בצו להסרה של התוכן.

כשהמדינה נמצאת בתהליכי חקיקת חוק, היא כפופה לביקורת על הדרך שבה תשתמש בחוק. לדוגמא, כאשר התקבל חוק נתוני תקשורת, המשטרה חויבה לדווח על השימושים שלה בחוק ולהיות מפוקחת. אבל, בהחלטת בית המשפט העליון בעתירה כנגד חוקתיות החוק (בג"ץ 3809/08 האגודה לזכויות האזרח נ' משטרת ישראל) הבהיר בית המשפט העליון כי סמכויות לפגיעה בפרטיות של אנשים צריכות להיות מופעלות בזהירות. בנוגע לסמכות לקבלת מידע בלי צו הבהיר בית המשפט כי "יש לפרשה כך שהיתר לקבלת נתוני תקשורת מכח סמכות זו יעשה במשורה, במקרים קיצוניים, לצורךף טיפול בעבירות המחייבות זאת ורק במקרים בהם מחמת הדחיפות התברר כי לא ניתן לקבל צו מבית המשפט בהתאם להסדר הקבוע בסעיף 3".

גם את ההסדר לחסימת אתרי אינטרנט והעלמת תוצאות חיפוש יש לפרש כך. אם ההגדרה של המדינה למתי נפגע בטחונה או בטחונו של אדם היא כאשר קוראים לו באינטרנט "תופר תיקים" מעודדת אנשים להגיע לביתו ולהטרידו? הפרקליטות אף פנתה בבקשה להסיר אתר אשר טען כי בכירה במשטרת ישראל היא מאהבת של בכיר לשעבר, בבקשה להסיר תכנים שטוענים כי פרקליטה מסוימת תופרת תיקים (שוב) ועקב מגבלות החיפוש באתר Lumen לא ניתן לאתר את כל הבקשות של הפרקליטות וגם לא לאתר את כל הבקשות שהוגשו בעברית.

בפועל, גם אם רק נסתכל על השימושים שמדינת ישראל מבצעת כנגד אתרי המחאה נגד העובדות הסוציאליות, נבין כי השימוש של המדינה במערכת הסרת התכנים אינו במשורה, אינו עומד בסטנדרטים שזו מציבה בחקיקה עצמה.

חיטוט במאגר כדי לבדוק מתי אנשים מבקשים הסרה מעלה תהיה לגבי כמה בתי המשפט יוצפו בבקשות. לדוגמא, עורך דין העוסק בדיני משפחה ביקש להסיר כתבה בה נכתב שהוא מתנהל בשפת ביבים, אדם אחר ביקש להסיר כתבה באתר "חדשות מחלקה ראשונה" של יואב יצחק על כך שמתנהלת תביעה כנגד אגד על נהג שהתנהל בבריונות, פלוני ביקש להסיר מהרשת תלונה שפורסמה (שוב) באתר חדשות מחלקה ראשונה כנגד עורך דין מסוים שנטען שהתנהל בבריונות, אדם אחר ביקש להסיר כתבות המסקרות גולש המשווה חרדים לנאצים, ואדם שכתב כתבות וביקורות בפורומים בתור קטין מבקש מגוגל להסיר את הכתבות מתוצאות החיפוש.

האם אלו השימושים הראויים לסמכות הסרה? ברור שלא. האם בתי המשפט יתנו צווים כאלו כחותמות גומי? לצערי יש יותר מאינדיקציה שכן. גם לאחר שבית המשפט העליון מבהיר כי יש להשתמש בסמכויות במקרי קיצון (נניח רעא 4447/07 רמי מור נ' ברק שבו בית המשפט העליון הזכיר שגם אם היה חוק לחשיפת גולשים, השימוש היה במקרים בהם מדובר על עוולה קיצוני, גם לדעתו של כב' השופט רובינשטיין) בתי המשפט הנמוכים ממשיכים לעיתים לפרש את החוק בצורה רחבה יותר ולתת סעדים. לכן, ומכח ההבנה שעם כח רב באה אחריות, צריך להמנע מחקיקה של חוקים כאלה.