0.
לפעמים, אנשים כה עסוקים בלחגוג את השורה התחתונה בפסק הדין, שהם שוכחים לרגע להסתכל על התמונה הרחבה יותר. בתחילת שבוע העבודה פרסם בית המשפט את החלטתו בעניין תא 18448-10-15 אורן אסף חזן נ' עמית יצחק סגל. פסק הדין עצמו, שפחות רלוונטי, נוגע לפרסום שביצע עמית סגל במסגרת תחקיר בחדשות ערוץ 2 שבו פורסם כי חזן ניהל מלון שבו מצוי קזינו וכן צרך סמים מסוג קריסטל מת'. לאחר הפרסום חזן איים לתבוע את סגל, ועשה כן. בית המשפט דחה את מרבית טענות התביעה, קבע כי חלקה הוכח ברמה מספקת וכי חלק נוסף הוכח ברמת "הגנת האחריות העיתונאית" (דנא 2121/12 דר' אילנה דיין אורבך נ' סרן ר'). בית המשפט חייב את סגל לפצות את חזן ב40,000 ש"ח, לעומת זאת, על החלק הרלוונטי מאוד לפוסט זה.

למרות מסע הכפשות חסר תקדים ביהמ"ש חייב את @amit_segal לשלם לי 40 א' שקל פיצויים וקבע כי לא היה סחר לא בסמים ולא בנשים.
עמית- תתבייש ותשלם.

— אורן חזן (@oren_haz) October 25, 2016

בית המשפט: אורן חזן צרך סמים קשים; תחקיר חדשות 2 על אספקת זונות מצידו ללקוחות הקזינו היה עיתונות אחראית ורצינית ושיקף דברים כהוייתם.

— עמית סגל (@amit_segal) October 25, 2016

1.
הבסיס לחיובו של סגל הוא פרסום באתר מאקו. על פי העולה מפסק הדין, בסמוך לפרסום הכתבה המקורית, עלתה כתבה נוספת (קישור, אבל לידיעה המתוקנת) באתר מאקו אשר דנה בשאלת תלונות כנגד ח"כ חזן, ואשר נכתב בה כי על פי התצהיר ח"כ חזן עסק בסחר בסמים (מה שלא נטען בתחקיר ולא הוכח בבית המשפט). הכתבה עלתה כשהיא נושאת את שמו של סגל, אך לדבריו הכותרת והציטוטים נבחרו על ידי דסק החדשות ולא על ידו. בית המשפט קבע כי מכשלא הוכח כי חזן אכן עסק בסמים יש להטיל על סגל אחריות בגין הפרסומים.

2.
בחוק איסור לשון הרע יש אחריות של אמצעי תקשורת לפרסומים שבוצעו על ידי כתב (סעיף 11) הגם שיש מחלוקת לגבי תחולת הסעיף על אתרי אינטרנט (ראו, וגם 145/00 שאול ויסמן נ' חגי גולן, ועד תא 3842-08 קו לעובד נ' איבגי). אבל כאן נתבע הדבר ההפוך: לחייב כתב על כתבה שנכתבה לא על ידו. בית המשפט מחליט במקרה הזה לחייב את סגל בטענה כי אם הוא הרשה לחברת החדשות לפרסם כתבות הנושאות את שמו באתר האינטרנט שלה, הוא נושא באחריות לכל הפרסומים גם אם היא לא העבירה כתבות אלו לידיעתו, אישורו או כל דבר אחר.

3.
הסיבה שההחלטה כאן היא כה בעייתית היא כי ברור שסגל לא כתב את הידיעה, לא ידע עליה ולא פרסם אותה אלא איש אחר. הפרסום לא נעשה על ידו וגם אם הוא נושא את שמו, לא הוא כתב את הכתבה. סגל הוא עיתונאי בערוץ טלויזיה, הוא לא כותב את הכותרת באתר האינטרנט. לסגל (או לחדשות, הדבר לא ברור מקריאת פסק הדין) נודע על עצם הפרסום רק לאחר הגשת התביעה, ולאחר הגשת התביעה תוקן הדבר.

4.
האם ראוי להטיל על סגל אחריות לפרסום שבוצע על ידי חברת החדשות? לדעתי לא. הגם שהפרסום נושא את שמו, ברור כי זה לא מי שפרסם ועל כן לא יכול לקום כאן יסוד ה"פרסום" הדרוש בחוק. מסיבות פרקטיות, ככל הנראה, חברת החדשות היא זו שתשלם את 40,000 השקלים, ועל כן לא יקום כאן ערעור אלא זו תראה אלו כדמי מטרד. אבל בפועל, להערכתי, גם בנסיבות המקרה (ויש כאן טענה טכנית של בית המשפט שאין טעם להכנס אליה) צריך היה לערער על הקביעה. הקביעה הזו פוגעת בכל אדם באשר הוא אדם.

5.
כדי להבין את החומרה נלך לרגע לתרחיש תיאורטי ולא קיצוני (בכוונה). פוליטיקאי שוכר חברת יחסי ציבור שתפעיל עבורו עמוד פייסבוק, הוא לא מודע למתנהל בעמוד, לא מפעיל אותו ולא עושה דבר. הפוליטיקאי נושא נאום ובו הוא טוען כי פוליטיקאי אחר הטריד מינית עובדת. צוות הפייסבוק של אותו פוליטיקאי מעלים לרשת את סרטון הנאום וההטרדה המינית הופכת, בשגגה, למילה תקיפה מינית וזאת מחוסר הבנה של הצוות. במקרה הנכון, ראוי במצב כזה לתבוע הן את הפוליטיקאי והן את חברת יחסי הציבור. אבל, אם רק הפוליטיקאי יתבע, הרי שזה יוכיח שלא הוא פרסם; אם חברת יחסי הציבור תתבע, היא אכן פרסמה. במקרה אחר (תא 57527-07-13 עצמון מימון נ' עמוס דבש) נדון נושא טיפה שונה אך רלוונטי, ושם נפסק כי יצרן תליונים שייצר עבור הפקת האח הגדול תליונים המפרים זכויות יוצרים, לא יהא אחראי (ההפקה לא נתבעה) בגין ההפרה כי הוא לא ידע על הזכות אלא עשה את דבריה של קשת.

6.
בהטלת האחריות כאן יש אפקט מצנן. האפקט אומר לעיתונאים שלא יאפשרו לחברות חדשות לפרסם סיפורים בשמם אלא אם הם קראו הסיפורים, ערכו אותם ועומדים מאחוריהם. במצב כזה, יותר ויותר כתבות עשויות להתפרסם ללא קרדיט לעיתונאי, מה שיפגע בפוטנציאל העיתונאי וביכולת של עיתונאי לנהל ארכיון של סיפוריו. האם זו התוצאה הרצויה? אני בספק.