על פסק הדין א 2672-09-13 דהן נ' קמיל קראתם כנראה בתקשורת עם כותרות מרעישות. כל מיני כותרות כמו "בית משפט: מנהל קבוצת פייסבוק אחראי על הפוסטים המתפרסמים", "ביהמ"ש: למנהל קבוצת פייסבוק יש אחריות למה שנכתב בקבוצה" ו"בימ"ש השלום: קבוצת פייסבוק היא אמצעי תקשורת לעניין חוק איסור לשון הרע"; אבל האמת שפשוט מדובר בפסק דין שגוי, שניתן על ידי בית משפט שלום, שלא מהווה תקדים מחייב, ובסופו של דבר אפילו לא פסק אחריות למפעיל אלא נתן לו פיצוי על כך שתבעו אותו תביעת סרק.

אז נתחיל בסיפור עצמו: מאיר דהן, התובע, הוא ראש המועצה המקומית במזכרת בתיה; שלום קמיל הוא תושב פעיל, שזעמו על ראש המועצה התעורר לראשונה כשחנה על מדרכה ולאחר שהדו"ח לא בוטל, הוא החל להוציא קצפו ברשתות החברתיות. קמיל נתבע על עשרה פרסומים; מתוכם כתב קמיל שמונה פוסטים, והשניים האחרים פורסמו בקבוצות בשליטתו. בית המשפט פסק, לבסוף, כי תשעה מבין עשרת הפרסומים מוגנים ואינם ברי פיצוי, ופרסום אחד, בו הוצגה תמונה של פעיל שעל חולצתו מתנוסס הכיתוב כי ראש המועצה שונא אתיופים היא לשון הרע. לבסוף, בהתחשב בכך שהסכום שנתבע היה 500,000 ש"ח, והפיצוי שנפסק היה 3,000 ש"ח, הורה בית המשפט לתובע לשלם את הוצאות הנתבע בגובה של 20,000 ש"ח. כלומר, בפועל בית המשפט דחה את התביעה ויתר הדיון המתפלפל שלו אינו רלוונטי.

אולם, בדרך בית המשפט קובע כי קבוצת פייסבוק היא "אמצעי תקשורת". מהו אמצעי תקשורת בחוק ומה המשמעות של כך? חוק איסור לשון הרע קובע כי אמצעי תקשורת הוא "עתון כמשמעותו בפקודת העתונות (להלן – עתון) וכן שידורי רדיו וטלויזיה הניתנים לציבור"; והאחריות של מפעיל אמצעי תקשורת היא גם לעורך האמצעי; כלומר, מי שמפעיל את העמוד (אם הוא בכלל אמצעי תקשורת). הבעיה היא שבית המשפט חרג כאן מהגדרת "אמצעי תקשורת בחוק".

בית המשפט פוסק כי "לטעמי, יש לראות בקבוצת פייסבוק משום "אמצעי תקשורת" על פי הגדרת החוק, המפנה לפקודת העתונות. אמנם, לא מדובר בשידור רדיו או טלוויזיה, איך אין ספר שהעלאת תכנים לאתר פייסבוק יש בו משום העברת ידיעות, סיפורי מאורעות, הערות או ביאורים, או "ענין אחר בעל חשיבות ציבורית" שכנכלל בהגדרת החוק"; אבל הוא שוגה. שורה של פסקי דין קבעו ההפך וגם לשון החוק עצמה ברורה ואינה משתמעת. ההפניה לפקודת העיתונות והקביעה כי עמוד פייסבוק הוא אמצעי תקשורת לפי פקודת העיתונות יטיל אחריות הרבה יותר חמורה בדין. האם צפתה השופטת הנכבדה כי כל מפעיל קבוצת פייסבוק יפנה לשר הפנים בבקשה להפעיל את הקבוצה בטרם יתחיל? האם צפתה השופטת כי כל קבוצה תרשם, תתועד, ומי שיש לו עבר פלילי לא יוכל להפעילה? האם יש צורך להפקיד בידי גנזך המדינה עותקים מכל פרסום בפייסבוק? ברור שלא.

לכן, שורה של פסקי דין עוד מתחילת שנות האלפיים פסקו כי פרסום באינטרנט אינו "אמצעי תקשורת", החל מקפ 145/00 שאול ויסמן נ' חגי גולן, ועד תא 3842-08 קו לעובד נ' איבגי.

הדרך שבה הורחבה ההגנה על הזכות לשם טוב היתה באמצעות מנגנון ה"הודעה והסרה"; כלומר, הפסיקה כי אתר אינטרנט אחראי לפרסומים לאחר שקיבל הודעה על קיומו של פרסום בעייתי ולא טרח להסירו ( ת"א 567-08-09 א.ל.י.ס. אגודה להגנת יצירות סינמטוגרפיות (1993) בע"מ ואח' נ' רוטר.נט בע"מ ואח').

הבעיה היא שבתיק הזה אף אחד לא יערער; ראש המועצה לא יערער כי הערעור יעלה לו יותר מ20,000 השקלים בהם חויב; מפעיל קבוצת הפייסבוק לא יערער כי הוא קיבל הוצאות משפט ונפסק שהוא לא צריך לשלם דבר. המקרה מזכיר מאוד מקרה אחר, שכן הגיע עד בית המשפט העליון, בו אדם שהועלב באתר היכרויות תבע את האתר, זכה בפיצוי סמלי וערער עד בית השפט העליון (רעא 1700/10 דוביצקי נ' שפירא); שם, בגלל שמפעיל האתר (שלא אמור להיות אחראי) לא ערער אלא רק הצד השני ערער, פסק בית המשפט העליון בסוף כי יש אחריות, דבר שלא אמור לקרות.

אכן, מקרים רעים יוצרים חוק רע. המטרה שלנו, כמבקרי חוק, היא להסתכל על זה.