0.
חיפוש זריז במאגרים משפטיים על "הזכות לשם טוב" מעלה לא מעט תוצאות. אבל, אם נשכח כל מה שידענו בפסקי הדין, בשיעורי המשפט, בכל מקום אחר, אין כל מקום ל"זכות" לשם טוב במובן ההופלדיאני של הזכות. שם טוב הוא נכס, קניין, רכוש, אבל לא זכות. שם טוב משביח עם הזמן, ניתן לסחור בו, ניתן להשתמש בו לצרכים אחרים, אבל הוא לא זכות יסוד בדיוק כמו שאפילו שלאזרחי ישראל יש חירות ביטוי, אין להם זכות לקבל במה בכל מקום אשר יחפצו. כמו שיש לאזרחי ישראל חירות לרכוש קניין, אף אחד לא נולד עם קניין בידו. הזכות לשם טוב היא זכות בדיוק כמו שזכות היוצרים לא תקום לכל אחד אלא רק ליוצרים שיצרו יצירות. ומכאן, נתחיל לחפור על הזכות לשם טוב.

1.
מתי נולדה הזכות לשם טוב? הזכות לשם טוב נולדה, לראשונה במשפט הישראלי כזכות (ולא כהערת אגב), בפסק הדין בנושא אריה אבנרי (עוד שניה אסביר). לפני זאת, היו אזכורים של המונח "שם טוב" והיחס שלו לחופש הביטוי, אך לא שם טוב כזכות. זכות, להזכירכם, היא מוצר שיש מולו חובה של העולם. כנגד הזכות לשם טוב יש חובה של העולם לשמור על השם הזה; זו הרמה ההופלדיאנית של הזכות: מול כל זכות עומדת חובה של כולי עלמא (או של אדם מסוים). אבל האם הזכות הזו קיימת בכלל העולם? ככל הנראה לא. כחלק מהזכות לכבוד (dignity) יכול שיחשב שמו הטוב של אדם, אך לא כזכות עצמאית. בדיוני בית המשפט העליוון (לדוגמא, רעא 10250/03 בן-גביר נ' דנקנר) בתי המשפט משתמשים ברטוריקה של "הזכות לשם טוב", ומאזכרים פסקי דין רבים ישראלים. אך גם שם, אין הפניות לפסיקה בחו"ל או מאמרים זרים המכירים בזכות לשם טוב.

2.
אז מהו פסק הדין הראשון שמזכיר את הזכות לשם טוב כזכות מוכרת? בעא 214/89 אריה אבנרי נ' אברהם שפירא. בעניין אבנרי פוסק בית המשפט כי "הן הזכות לשם הטוב והן הזכות לחופש הביטוי הן זכויות, אשר מבחינתן העקרונית הן חלק "מהמשפט המקובל" שלנו, ומהוות הן זכויות יסוד של שיטתנו המשפטית"; על סמך מה הוא פוסק זאת? ובכן, לא ברור. עד אותה עת העקרון היה שיש שם טוב שצריך לשמור עליו, אבל לא "זכות". כך, לצורך יצירת הזכות, השופט ברק מפנה לפסק דין של השופט לנדוי משנת 1977, דנ 9/77 חברת החשמל נ' הוצאת עיתון הארץ וקובע כי שם נקבעה "זכות לשם טוב".

בעניין חברת החשמל מוזכרת "זכות האדם לשם טוב" פעמיים בפסק הדין, תוך הפניה להגדרת הזכות לכבוד בהצעת חוק זכויות האדם והאזרח מ1977 אך היא לא מטופלת (כזכות) במידה שהיא מטופלת היום; ומעבר לכך, אף אם היתה הזכות מבוססת על ההלכה, הרי שהיא יושבת על כרעי תרנגולת. בהצעת חוק זכויות האדם והאזרח נכתב כי "כל אדם זכאי להגנה כדין על חיו, גופו, נפשו, כבודו ושמו הטוב". אלא, שהצעה זו לא התקבלה, ולבסוף, הסעיף התקבל בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו בנוסח שונה, כאשר הוחק כי "כל אדם זכאי להגנה על חייו, על גופו ועל כבודו".

כלומר, בין שנת 1977 ל1992 הוחלף נוסח החוק, הוחלפה הגדרת הזכות, והזכות לשם טוב נעדרה מאותה הצעה. לנדוי, שטען בעניין חברת החשמל כי יש מקום לזכות של שם טוב שגה, ואותה שגיאה אומצה לתוך הפסיקה לאורך השנים סתם כך. הזכות לשם טוב לא נכנסה לחוק היסוד, ושמו הטוב של האדם נבלע לתוך כבודו, אם כבר.

3.
אז מדוע יש בכלל להכיר ב"זכות" לשם טוב, להבדיל משם טוב כזכות קניינית? שם טוב אינה ברירת מחדל. אדם לא נולד עם שם טוב אלא מייצר אותו עם מעשים, הוא מייצר אהדה, תמיכה, חמלה ואהבה מהסובבים אותו ומקבל לעצמו את השם הטוב שלו על ידי כך שהוא יוצר מוניטין. וכך אני מציע שיחשבו על שם טוב, לא כזכות אלא כקניין.

קניין מאפשר לבצע הערכת שווי (לדוגמא, על ידי ראיונות של אנשים לגבי שמו הטוב של אדם מסוים) ולבדוק כמה התווסף לשם בעקבות מעשים מסוימים. קניין מאפשר לקבוע הערכות לגבי השבחה (לדוגמא, אדם שמתנדב במעון לנשים מוכות יקבל גידול של 5% בשווי שלו, אדם שזרק אשפה ברחוב יאבד 5%) לייצר "מחירונים" ולאפשר גם מסחר בשם הטוב. השם הטוב הוא לא הרבה יותר מאשר נכס אחר שוכר לכולנו, והוא המוניטין. דווקא כאן, לאדם הנייטרלי שאדם לא מכיר, זה שאין לו חשיפה ציבורית, יש ערך נייטרלי.

4.
עכשיו, נשווה את זה למאגר דירוג האשראי, שגם הוא מדבר על מוניטין של אדם, בנושאים פיננסיים. בגדול, מאגר דירוג האשראי הקודם (לפני חוק המאגר אלא בחוק "שירות נתוני אשראי") דיבר על מאגר שבו נאגר רק מידע שלילי על אדם (אם הוא לא החזיר חובות). רק אם יש מידע שלילי, אז מתחיל להאגר גם מידע חיובי כדי לתקן את המידע השלילי. אותו דבר צריך לקרות עם השם הטוב.

בעצם, כל עוד אין שום דבר שלילי על האדם, יש חזקה שיש לו שם טוב, לא "זכות" אלא חזקה, כלומר הנחת מוצא שעל האדם לא פורסם שום דבר רע. מרגע שפרסמו עליו מידע שלילי, אז המידע הזה נאגר, ומוצלב מול המידע החיובי. כך, אפשר גם למדוד את השם הטוב של אדם לפני שהוא מגיע לבית המשפט. המידע הזה, שמדבר על מידע חיובי ושלילי, מאפשר לנו להבדיל בין אדם שאין לו מידע שלילי מראש, והשם הטוב שלו נייטרלי, לבין אדם שיש עליו שם רע, ואז הוא יכול להביא ראיות לסתור את השם הרע.

5.
אבל בעצם, בחוק, הנחת המוצא היא שיש לכולם שם טוב. ההנחה הזו, שנתפסת כ"זכות" לא ממש נכונה. הראיה המשמעותית לכך שגם בחקיקת חוק איסור לשון הרע לא דיברו על "זכות לשם טוב" היא סעיף 22 לחוק. סעיף 22 לחוק קובע שעד שהחליט בית המשפט כי פורסמה לשון הרע, אסור להביא ראיות על שמו הרע של אדם. אבל, מרגע שהוחלט שיש לשון הרע, מותר, אפשר ורצוי להביא את הראיות על שמו הטוב. אם היתה "זכות" לשם טוב, אז היכולת להביא את הראיות האלו היתה עוד בטרם שלב החבות, כלומר עוד בהתחלה.

כאן, בעצם, אפשר לראות איך המחוקק מכיר בכך שאין זכות לשם טוב, אלא זה קניין. אם זו היתה זכות, אז האיסור על הבאת ראיות היתה מוחלטת.

6.
אז אין זכות לשם טוב. אין כזו זכות בכלל. יש שגיאה תפיסתית, יש עיוות של החלטה בטעות, טעות נגררת, כמו במתמטיקה, שהפכה לאט לאט למשהו שאנשים מכירים כזכות.

גם אני כשלתי, אבל בסדר.