[זהירות: פוסט תיאורטי] 0.

אבסטרקט: בדרך כלל, כאשר עיתונאי נתבע על תחקיר עיתונאי, הוא מנופף בכך שהוא עמד בחובת "תום הלב" (סעיף 15 לחוק) בכך שביקש תגובה מהתובע, ופרסם את תגובת התובע. ישנה הלכה לפיה על הנתבע לבקש את תגובת התובע, היא פרקטיקה שהגיעה מתוך תקנון מועצת העיתונות הקובע כי יש לבקש את תגובת הנפגע (ראו, לדוגמא, תא 2528/00 מיכאל קרפין נ' מעריב; שלא ממש אומץ לאחר מכן בפסיקה). בפועל, אני רוצה להציג סיבה אחרת לזכות התגובה, וכאן המטרה שלה. בעבר היה אף נסיונות לחייב את בקשת התגובה ופרסומה במלואה באמצעות הצעת חוק.

1.

פרסום התגובה עצמה חסר משמעות. הנחת המוצא הראשונה שלי היא שפרסום חסר משמעות. קחו את הכתבה הזו, על עיסוקיו של גיא מונסונגו. הכתבה מציגה את מונסונגו כאדם לא ישר, מציגה מספר אנשים שטוענים שהם קרבנות שלו ומגלגלת שיטה, שכוללת טענות חמורות שיש אפשרות שהן גובלות בפלילים. את התגובה של מונסונגו מציגים בסוף הכתבה, אחרי שהקורא כבר השתכנע בדברי הכתב, קרא טענות אשר לפחות על פניו אומתו על ידי מספר מקורות. במצב כזה, הצגת התגובה בסוף, ולא כחלק מהכתבה עצמה (כלומר, הפרקטיקה העיתונאית המקובלת) היא דרך של הכתב לצאת ידי חובה ולעמוד בכללי המועצה. הכתבה על מונסונגו לא לבד; בכתבה של גלובס הטוענת כי חברת הודי'ס העתיקה\זייפה בגד ים מאתר סיני מוצגות כל הטענות לאורך הכתבה, ובפסקה האחרונה מובאת תגובת הודי'ס. כלומר, זכות התגובה מועברת לסוף הכתבה, לאחר שרוב הקוראים זנחו, ובלי שהיא מקבלת התייחסות בגוף הטקסט.

2.

התגובה לא תשנה את הכתבה. אם ההנחה הראשונה שלנו היא שתגובה, טובה ככל שתהיה, לא תשפיע על דעת הקהל אחרי שהכתב כבר פרסם את כל הכתבה, הרי שההנחה השניה שלנו היא שהתגובה גם לא תוריד כתב נחוש מהאייטם שהוא עבד עליו; לפחות ברוב המקרים. אז נכון, אני אישית מכיר כמה מקרים שבהם תגובה הורידה כתב מאייטם (ואני לא יכול לדבר עליהם), אבל נדיר למצוא מקרים שבהם לאחר קבלת תגובה הסיפור הסתובב לגמרי ושונה. כלומר, הנחת המוצא השניה היא שהתגובה עצמה ניתנת אחרי שהכתב כבר שכנע את עצמו, והוא לא ישנה את האייטם שהוא כתב עליו.

3.

הנחת המוצא השלישית היא שגם המגיב לא ממש רוצה לתת תגובה. בחלק ניכר מהמקרים המגיב בכלל לא רוצה להגיב (1, 2, 3, 4, לדוגמא). כלומר, גם יועצי התקשורת של החברה רואים שהיא הולכת להיות תחת מתקפה, ובמקום לנסות למרוח את הציבור, הם מעדיפים שלא למסור תגובה. לפעמים, הם מוסרים את התגובה תוך התחייבות של הכתב שהיא תפורסם תחת "מקורבים מסרו כי" (ביקורת). כלומר, המגיב בכלל לא רוצה שהתגובה תיוחס לו, ולכן הוא מגיב ככה.

4.

אז מה אתה רוצה? אני רוצה שנסתכל על בקשת התגובה בצורה אחרת מעט: בקשת התגובה נועדה כדי לאותת לנפגע כי הוכנה כתבה כנגדו, ולתת לו זמן סביר בנסיבות העניין לפנות לבית המשפט לקבלת צו מניעה זמני כנגד פרסום הכתבה (ועא 409/13 שידורי קשת נ' קופר היא רק דוגמא אחת). כלומר, המטרה של הבקשה לקבלת תגובה היא להטרים את הדיון המשפטי הנוגע ללשון הרע ולקיים דיון זריז בטרם יגרם הנזק (רעא 10771/04 רשת תקשורת נ' משה אטינגר). היתרון המשמעותי בכך שהנפגע יקבל ארכה סבירה לפנות לבית המשפט הוא שהעניין יכול להקטין את הנזקים הרבים שיגרמו מהפרסום, ובכך תתגבש חובת הקטנת הנזק.

5.

כלומר, לשיטתי, כדי לצמצם את הנזקים מהפרסום, מרגע שנתבקשה תגובת הנפגע והודיעו לו כי בתוך מספר שעות תפורסם כתבה הטוענת כי הוא ביצע מעשה מעוול כלשהוא, ניתן לו זמן סביר לפנות לבית המשפט בבקשה דחופה לצו מניעה כדי למנוע את הפרסום (דיון גבולי כאן א 14151-04 מזר נ' בן נדב). היתרון בבקשה כזו היא שניתנת לתובע היכולת למנוע את הנזק בכלל על ידי מתן צו מניעה. התובע שיודע כי פרסום מסוים יסב לו נזק יכול למנוע את הנזק, וזו חובתו על פי חוק.

6.

אם צריך לבנות את הקונסטרוקציה העקומה שלי, לרגע, אז המסקנות שלי הן כאלו: (1) בקשת התגובה היא חלק מהחובה של התובע-הנפגע להקטין את נזקיו; (2) לאחר שקיבל הודעה על כך שמתוכנן פרסום כנגדו, יפנה התובע-הנפגע לבית המשפט לקבלת צו מניעה; (3) לא פנה התובע-הנפגע, לא עמד בחובתו להקטנת נזקיו ועל כן יחשב כמי שלא זכאי לפיצוי על נזקיו. החלק השלישי אולי נשמע קיצוני, אבל הוא מאפשר, לפחות במעמד של כתבות עיתונאיות, לעיתון לדעת שיש לו ודאות מסוימת של אי תביעה (או של אי סיכון כלכלי). העיתון יכול לבחור לא לתת זמן סביר לתגובה, ובמצב כזה לקחת עליו את הסיכון לתביעה שיש בה פיצוי כספי, או לתת זמן סביר לתגובה ובמצב כזה אם לא תוגש בקשה לצו מניעה אזי ככל שתוגש נגד העיתון תביעה מאוחר יותר, הרי שהתביעה תוכל להיות לצורך פרסום הכחשה או תיקון, אך לא תביעה כספית.