ההחלטה שניתנה במדינת קנטקי בארצות הברית: ((Morgan v. Bevin, 3:17-cv-00060-GFVT (E.D. Ky. Mar. 30, 2018, מצוטט אצל אריק כהן כאן) הוא כנראה הדיון הרציני הראשון בשאלה האם פוליטיקאי שחוסם נתינים ברשת חברתית פוגע בחופש הביטוי שלהם. בקצרה, התשובה של בית המשפט היתה "לא" (קוד אתי בישראל, והמלצות של מבקר המדינה). הסיבות לכך? ובכן, לא ממש טובות.

לצורך הניתוח כדאי לא רק לקרוא את ההחלטה הזו, אלא גם את ההחלטה בנושא של "באים לבנקאים"; באים לבנקאים, תנועת המחאה, תבעה את פייסבוק על כך שהוסרו עמודיה, ובקשתה נדחתה מסיבות טכניות (אין לה יישות משפטית לתבוע, הפ 56154-12-15 באים לבנקאים נ' פייסבוק). אבל שתי ההחלטות נובעות מאותה תפישה שגויה, לפיה יש לעצור דיונים עקרוניים בשל נסיבות טכניות. שם בית המשפט קבע כי הארגון הלא-מאוגד אינו כשיר לנהל תיק, במקום לדון בשאלות הפוליטיות שעמדו לדיון.

במקרה של בווין, נתבע מושל מדינת קנטקי על כך שהוא החליט, על דעתו, לחסום מספר פעילים פוליטיים מלאפשר להם להגיב לפרסומים שלו ברשתות החברתיות או לעקוב אחריו. בית המשפט פסק שכיוון שלפעילים הפוליטיים אין זכות קנויה להשמע על ידי המושל, הרי שבעצם החסימה לא בוצעה כל פגיעה בזכות החוקתית שלהם. בית המשפט מסביר כי "He might be wise to do so, but since a “person’s right to speak is not infringed when government simply ignores that person while listening to others,”".

כאן נעצר ההגיון ומתחיל הניתוח המשפטי האמיתי. התיקון הראשון לחוקה האמריקאית, זה שמסדיר את חירות הביטוי קובע כי:

"Congress shall make no law respecting an establishment of religion, or prohibiting the free exercise thereof; or abridging the freedom of speech, or of the press; or the right of the people peaceably to assemble, and to petition the government for a redress of grievances"

אני רוצה לנתח את החלק האחרון במשפט. האיסור בתיקון הראשון לחוקה הוא על כל הגבלה של השלטון כנגד ביקורת אזרחית; לא רק על הגבלת חירות הביטוי, אלא על כך שזכותם של האזרחים כוללת גם את היכולת למתוח ביקורת ולקבל על כך תשובה. השימוש במילה petition אומר שעצם נעילת היכולת להגיב נועלת גם את היכולת של נציג הממשלה לקבל פניות רשמיות ולענות להן.

בית המשפט תופש את הזכות של המושל ככזו שמאפשרת לו ביטוי חופשי כנבחר ציבור ואת הזכות לסנן את הביטוי שלא מוצא חן בעיניו:

Governor Bevin’s Twitter and Facebook accounts are a means for communicating his own speech, not for the speech of his constituents. Governor Bevin has made a series of decisions in setting up his official Facebook and Twitter accounts that indicate he intended them to be his own speech.

אלא, שההחלטה של בית המשפט אף כוללת מספר פעמים את ההתעלמות מהחלק הזה, והתייחסות לעמוד הפייסבוק והטוויטר של המושל כערוץ תקשורת חד-כיווני בו הוא יכול לבחור את הדוברים אינה עומדת בקנה אחד עם דוקטרינת ההגינות, אותה שיטה משפטית שקובעת כי בבמה ציבורית יש ליתן את חופש הביטוי גם לדעות מתחרות על מנת למנוע עריצות שלטונית.

השאלה כאן היא האם לנכס את העמוד האישי (שם העמוד בפייסבוק הוא "המושל בווין", להבדיל מטוויטר), ככזה שראוי להיות חלק מהמערך הציבורי. האם העמוד מוגדר כנכס ממשלתי ועל כן גם אסורה בו תעמולה פוליטית, או שהוא עמוד פוליטי-מקצועי, וככזה יש למנוע בו כל התבטאות ממלכתית? כאן בדיוק עולה השאלה שמסבירה למה האישי והפוליטי לא יכולים להיות מנותקים תמיד.