0.

הסתכלו לרגע על הסרטון הבא שמציג את המפגש של עהד תמימי עם חיילי צה"ל. הסתכלו לרגע על האיפוק הרב שהחיילים מפגינים כאשר זבוב קטן עושה הרבה רעש לצדם (להבדיל, אגב, מגופים אחרים). יש לי לא מעט ביקורת כלפי צה"ל, אבל ההתנהלות של החיילים במקרה הזה היא אצילית: הם מבינים כי  בהתנהלותה של הילדה הלא חמושה יש התרסה, רצון לעצבן, וכל זאת בזכות העובדה שתמימי וחברותיה מחזיקות מצלמות לתעד את "מעשה הגבורה" שלהן. התיעוד כאן מאפשר לא מעט: הוא מצד אחד מרים רף מוסרי גבוה יותר על החיילים, כיוון שאלו יודעים כי כל התנהלות לא ראויה תגיע למהדורה, והתעלמות שלהם היא חלק מהרף, ובנוסף התיעוד מאפשר לראות בדיוק את הגרסא של האירועים כפי שהתרחשו.

https://www.youtube.com/watch?v=wmckjMb_jzs

1.
לכן יש חשיבות לתיעוד. כמה מחקרים הראו כי יש צניחה באלימות משטרתית כאשר השוטרים מתועדים באמצעות מצלמה. זו גם אחת הסיבות שכל תיעוד עוזר בסופו של דבר לגילוי האמת, גם כשהיא לא נוחה למשטר.  התיעוד של פעילותם של אלו שהורשו להשתמש בכח הוא הכרח המציאות במקום בו כל מקום שבו מורשה השימוש בכח נמצא גם שימוש לרעה באותו הכח. בהעדר התיעוד, בהעדר היכולת לצייר את המציאות, נצטרך להאמין לבעלי השררה שפעלו כפי שטענו; ומה לעשות, בחלק מהמקרים הם פשוט לא ראויים לאמון.

2.
זו הסיבה שהצעת החוק של רוברט אילטוב, לפיה יאסר תיעוד חיילי צה"ל מתוך מטרה לפגוע במדינה, היא אחת מהצעות החוק המוגזמות ביתירותן. לא רק שאילטוב מפליג למחוזות השקר ומכנה ארגוני חברה אזרחית כ"אנטי-ישראלים", דבר שבהעדר חסינות היה מעמיד אותו לתביעה אזרחית על לשון הרע, אלא גם שאילטוב טוען כי עצם התיעוד הוא הפרעה. הדוגמא הטובה ביותר לכמה התיעוד הוא "הפרעה" הוא המקרה של אלאור אזריה. באותו המקרה, ללא תיעוד הוידאו של מתנדב בצלם לא היינו נחשפים למעשה ההריגה וככל הנראה שאזריה לא היה עומד לדין.

3.
אלא שיש מרחק רק בין התדמית האנטי-ישראלית שמנסים לצייר לארגוני החברה, לבין איך שבית הדין הצבאי תפס את התיעוד. בית הדין הצבאי הסתמך על התיעוד כעניין משמעותי ופסק כי :

לא יכולה להיות מחלוקת באשר לקבילות הסרטונים שהוגשו לבית הדין. האנשים שצילמו אותם העידו כולם בפנינו, ולאחר שהסרטונים הוצגו להם, מסרו בצורה מפורשת כי הם אותנטיים וכי לא נעשו בהם פעולות של עריכה או שינוי. עימאד אבו שמסיה צילם, באמצעות מצלמת וידיאו, שבעה סרטים שהוגשו לבית הדין וסומנו 843001-843007. עד זה מסר בפנינו, כי הוא אשר צילם את הסרטונים, כי לא ערך בהם שינויים כלשהם, ואף לא ערך שינויים בכרטיס הזכרון שעליו נשמרו הסרטונים, ושאותו מסר לחוקר מצ"ח ביום האירוע. העד אומנם טען, כי לפני העברת כרטיס הזיכרון לחוקר מצ"ח, הוא העביר אותו, באמצעות בנו, לתחקירני "בצלם", אולם ציין כי חרף האמור "החומר נשאר מקורי" (ת/1; עמודים 63-71). עארף ג'אבר צילם, באמצעות מכשירו הסלולארי, ארבעה סרטים שהוגשו לבית הדין וסומנו 20160324083736, 20160324084342, 20160324084637, 20160324084722. העד מסר בפנינו כי לא ערך בסרטונים כל שינוי, וכי לאחר הצילום העביר את הסרטונים לתקליטור, אותו מסר לחוקר מצ"ח (ת/6; עמודים 72-78). באמצעות מכשירו הסלולארי של עופר אוחנה צולמו שמונה סרטונים, אותם העביר למצ"ח, כשלדבריו "כל הסרטים שמסרתי הם חומר גלם נטו" (עמוד 185 שורות 27-28). סרטוני התצפית הוגשו בהסכמה במסגרת ת/6, וההגנה לא חלקה על תוכנם (שם).

4.
בהתקיים חוק אלאור אזריה, האוסר על צילומם של חיילי צה"ל, לא יכולה להתקיים תביעה צבאית שתסמוך על תיעוד וראיות אלו. בהעדר יכולת לצלם את מעשי העוולה לא יהיה אף דרך בה חייל יורתע מלעבור על החוק. אין דבר מוסרי בצבא, לעולם, אך לאסור על תיעוד מעשים צבאיים יהא עוולה גדולה יותר מאשר כל דבר אחר.

מול מי ששם חוק שאוסר לצלם את חיילי צה"ל יש לשים את המציאות: יש לצלם את כל פעילותם של כל חיילי צה"ל הנעשים בפומבי, בכל עת, וזאת כדי למנוע מצב של שימוש לרעה בכח. למצלמה יש כח מרתיע, יש לה יכולת להגן מקום שהנשק לא יכול. די בכך כדי לקבוע שהחוק של אילטוב הוא בעייתי, וזאת עוד לפני שמדברים על יתר האיסורים בו. ובכלל, כיצד יחילו את החוק מקום שהחוק הישראלי לא חל בו?