פסק הדין בעניין 11503-05-16 קופל נ' פקיד שומה רחובות עונה על השאלה החשובה של "האם יש לסווג ביטקוין כמטבע לצרכי מס הכנסה או לאו". לטעמי, ואפילו למרות מה שכתבתי בשנת 2014, הרי שפסק הדין שגוי. אבל ראשון ראשון ואחרון אחרון, נתחיל בלספר מה קרה שבית משפט בכלל היה צריך לפסוק בנושא. ביטקוין, למי שטרם נחת על כדור הארץ מאז שנת 2009, הוא מטבע דיגיטלי מבוזר המבוסס על קוד פתוח והצפנה. מדובר על דרך שבה עמיתים יכולים להעביר ערך באמצעים דיגיטליים ולסמוך על אותה  ההצפנה לצורך כך שיהיה ברור כי (1) מי שביצע את העסקה הוא אכן מי שמחזיק את המטבעות שמועברים; ו(2) כל עסקה היא בלתי הפיכה, לא ניתנת להכחשה, וציבורית.

כעקרון, ביטקוין הוא פרוטוקול שמנהל יומן מבוזר לרישום העברות ערך. לכן, העתירה של קופל על פניה לא נשמעת מופרכת (כתבה בגלובס); קופל טוען כי אין הוא חייב במס שכן הגדרת "הפרשי שער" בפקודת מס הכנסה קובעת כי הפרשי שער מטבע לא חייבים במיסוי. מדיניות רשות המסים, שמעוניינת להגדיל את הקופה הציבורית ולתת עם כספים אלו יותר שירות לציבור, היא כי "הפרשי שער" מתייחסים רק למטבעות מוגדרים, קרי "מטבע חוץ" כהגדרתו בחוק בנק ישראל. כלומר, השאלה הראשונה והחשובה ביותר היא האם ביטקוין הוא מטבע חוץ.

אבל כאן כולנו נפלנו. פקודת מס הכנסה לא מדברת על מטבע חוץ, אלא על מטבע. כך, שבעוד שפסק הדין מכיל תילי התפלפלויות משפטיים על מהו מטבע והאם ביטקוין כלל יוצא בסדרה של מעות ומטבעות, השאלה הנכונה היא האם ניתן להגדיר את ביטקוין תחת ההגדרה האחרת של הפרשי שער, קרי "כל סכום שנוסף לחוב או לסכום תביעה – עקב הצמדה לשער המטבע, למדד המחירים לצרכן או למדד אחר".

וכאן מתחילה הגאונות שהיא המטבע הדיגיטלי המבוזר. בפועל, מטבעות קריפטוגרפיים מבוזרים מתייחדים משאר מטבעות העולם בכך שלראשונה מונפק מטבע שאינו מבוסס חוב. מה זאת אומרת? תווי הקניה של בנק ישראל, הידועים בכינוי "שקלים חדשים" מסמלים התחייבות של בנק ישראל שכל אדם המחזיק נייר צבעוני זה יוכל לשלם למדינה את חובותיו באמצעות אותם תווי קניה. הסחירות של אותם תווי הקניה מבוססת על אמון הציבור במערכת השקלית; כך בדיוק עם המערכת הדולרית, שעד לא מזמן (בנתונים היסטוריים) אמרה: "כל מי שיביא לי נייר צבעוני ועליו ציור של נשיא אמריקאי מת יקבל את הערך שנקוב על אותם ניירות צבעוניים בזהב". כלומר, השטר ייצג חוב של המדינה כלפי אדם.

במטבעות קריפטוגרפיים, וביטקוין בראשם, השטר אינו מייצג חוב, אלא הוא מייצג אמון. לראשונה, קונבנציית החוב לא נכונה וצריך להתעלם ממנה. כלומר, בעוד שהמטבע המקורי הוא "חוב", ביטקוין הוא "זכות" ולכן הוא גם משוחרר מהכבלים המוניטריים הקיימים (העדר פיקוח, חוסר אפשרות להכנס למינוס בחשבונות) והוא גם מאפשר יתר סחירות. המטבע לא מייצג חוב ולכן אף אחד לא חייב לקבלו, אלא כל מי שמקבלו כאמצעי תשלום עושה זאת כחלק מקהילה.

מאותו רגע, המטבע לא מייצג זכות לקבל דבר, אך ההפרש בשעריו מכיל אלמנטים זהים לאלמנטים של הפרשי השער; קרי: אם נרצה להדבק לפרשנות הדווקנית של מהו מטבע לפי הפקודה, נוכל לקבל את פסק הדין כמוצדק. הוא לא מופרך. אבל, אם נרצה לתקן אותו וכשם שקבעו בתי משפט שלמרות שהחוק מגדיר ספאם כהודעה שנמסרה, הרי אפשר לעקם את החוק כדי להתאים אותו לטכנולוגיה וגם אם אין מסר אלא רק ניתוק לקבוע כי מדובר בספאם (תצ 1589/09 חיות נ' טלרן). החוק הוא מסמך חי, הוא נועד לכך.

לכן, בית המשפט היה יכול להיות אמיץ דיו ולהגיד "למרות שמדובר במטבע חוץ בהכנסות על הפרשי שער, הרי שבפועל אין הבדל בין הפרשי שער של ביטקוין להפרשים של ספקולנטים על הלירה הטורקית"; אבל מדוע שיעשה זאת? כאן מתחילה השאלה.

האם יש תמריץ להגדיר את הביטקוין כמטבע? ברור מהו התמריץ לא להגדיר אותו כמטבע: יותר מסים לקופת המדינה. מה התמריץ לא להגדיר אותו? כאן התמריץ מסובך יותר, ונובע מהגדרה מעניינת: לו אכן הפרשי שער על ביטקוין לא ימוסו, הרי שיקום שימוש רחב יותר בביטקוין, יותר אנשים יאמצו את הטכנולוגיה הזו ויותר מהם יוכלו ליישם חלק מהפילוסופיה של המטבע: התנתקות ממערכת מרכזית של תשלומים; אבל זהו לא התמריץ היחידי: העדר מיסוי הוא גם מפתח לשימוש יותר נרחב בטכנולוגיה בקרב גורמים ממסדיים. לא שהם פוחדים להשתמש בטכנולוגיה, אלא שקשה להם עם ההתמודדות מול הסיבוך של מיסוי. לו יכלו לאפשר לחברות לפתח מטבעות קהילתיים משלהם ללא פחד של מיסוי על הפרשי שער, היה ניתן לראות יותר מטבעות קהילתיים שיעודדו שיתוף ושיתופיות.

ומעבר לזה? העדר מיסוי ומקלט בטוח (safe harbor) מייצרים עוד דבר: יותר הון מגיע לישראל על חשבון מקומות בהן מדיניות המיסוי לא נוחה מספיק.

להערכתי? היה ניתן להגיע לכל זה עם שופט יצירתי מספיק, לו רק היה מבין את המטרה.