אינדיאולוגיה [2] : מותה של המפלגה.

אפשר להצביע על נקודה בזמן, איפהשהוא בשנת 2006, בה מתה המפלגה. מפלגה, במונח שחיים הר-זהב קורא לה: בית. גורם שהוא בית יותר מהכל, עם סניפים, אידיאולוגיה, דיונים, ויכולת לייצר דורות המשך. מאז 2006 עברנו מפץ גדול: האידיאולוגיה מתה והמוסד המפלגתי הפך להיות יותר מכל פלטפורמה אישית. הבחירות הפכו להיות תחרות פופולריות במובן של "מי מביא את האנשים הכי פופולריים בציבור" ולא "מי מביא אנשים שיודעים לעבוד ולקדם אידיאולוגיה". ומדוע? כי בעצם היכולת למדוד עבודה בכנסת כבר לא קיימת כי הכנסת משותקת לפחות עשור.

הפתרון לבעיה, שעליה נדבר עוד דקה, הוא פשוט: לבטל את מוסד המפלגה כיחידה האטומית של בחירות ולקבוע את הבחירות כתחרות פופולריות אמיתית: מצביעים למועמד. אלפי מועמדים מתמודדים על 120 כסאות, ואלו שזוכים לרוב הקולות נכנסים. אחרי שאלו נכנסו אזי המועמד שקיבל הכי הרבה קולות צריך לנסות לבנות קואליציה של 61. יחידת המיקוח מפסיקה להיות מפלגה, כי צריך להתנתק מהפיקציה הזו.

רודי ויסנשטין – Israel Ministry of Foreign Affairs

מרגע שיחידת המיקוח מפסיקה להיות מפלגה, והכל חוזר להיות פרסונאלי, אז עניין נוסף: המשילות. אין יותר חברי כנסת שיכולים לעזוב מפלגה, כי אין מפלגה. אין יותר כלנתריזם, אלא כל אדם לעצמו. יש חבר כנסת חרדי-קווירי-מזרחי-מעיירת פיתוח, אז פוליטיקת הזהויות שתכניס אותו פנימה גם תשפוט אותו בדרך החוצה. האם הוא היה פופולרי מספיק כדי להבחר שנית.

בתיאוריה, קיומם של פריימריס ומפלגות אידיאולוגיות היה אמור לפתור את הבעיה הזו; מפלגה היתה אמורה לארגן תחרות בין חבריה על מי הראוי ביותר לעבוד. לצורך כך, אותו אדם סגר "דילים" עם אחרים, בנה קבוצה שיכולה לכלול חברי מפלגה עם קרבה אידיאולוגית. השיטה הזו נקראה מושחתת על ידי אחרים, ובעייתית. לכן, המפלגות החדשות, שהן פלטפורמה לגידול טאלנטים ופרזנטורים, ולא איזון בין קבוצות אידיאולוגיות, הן לא הרבה יותר מאשר תחרות יופי.

שתי דרכים לקיים את תהליך הבחירות החדש הזה; הראשון הוא לקבוע יחידת מיקוח (לצורך העניין, 30,000 קולות) ולתת לכל אחד להצביע למועמד. המועמד שמקבל 30,000 קולות יורד אוטומטית מרשימת המועמדים שאפשר להצביע להם. ככה מגיעים למצב שבו יש לנו בחירות אישיות לכנסת, וכל קול משפיע. אחוז החסימה הוא די קבוע, כי מועמד שמגיע למכסת הקולות יורד מהמצבת, ולכן, גם אם קולות יבוזבזו למועמדים שאין להם סיכוי, אז חלק משמעותי מהקולות לא יבוזבזו.

הדרך השניה היא שהמועמד שמקבל הכי הרבה קולות מקבל את ההזדמנות לבנות ממשלה; במצב כזה, אין מגבלה על קולות למועמד. זה יכול לגרום לכך שהמועמד המוביל יקבל 400,000 קולות, זה שלאחריו יקבל 300,000 והמועמד שיכנס למקום ה-115 מתוך 120 יקבל רק 5,700 קולות. שיטת הזנב הארוך הזו תוכל לעזור גם למועמדים פחות פופולריים, אבל יש לה מחיר: יכנסו לכנסת אנשים שלא מחויבים לדבר, לא לאידיאולוגיה ולא למנהיג.

בכל מקרה, הפארסה שנקראת מפלגות חייבת להפסק. העם שלנו פשוט לא ראוי לה.

7 תגובות ל-“אינדיאולוגיה [2] : מותה של המפלגה.

  1. מענין תמיד לקרוא גישות חדשות , אבל , במקרה דנן , הדברים " קצת " לא ריאליים הרי:

    בעיית המשילות המרכזית במדינת ישראל , נובעת הרי משיטת הבחירות היחסית . שיטת בחירות בה , מצביעים לא למועמד , אלא , לרשימה של מועמדים . אחרי הבחירות , נוצר תמהיל לרוב , של רשימות שונות ומשונות , שביחד מייצרות קואליציה וממשלה . אלא :

    שכך נוצר מצב , שתמהיל של רשימות בקואליציה ובממשלה , משליט מעין מאזן אימה. כל רשימה קטנה , מהווה לשון מאזניים קריטית , והיא מאיימת על הממשלה או ראש הממשלה בפרישה ( מן הממשלה למשל ) באם מאוייה לא יסופקו .

    אזי , זה מייצר מצב בו : ממשלה מזגזגת ממדיניות למדיניות , ולא יכולה לעבוד בשקט לטווח ארוך וליישם מדיניות ראויה או נבחרת על ידי העם . תדיר , מפלגה קטנה , מחזיקה הממשלה בגרון .

    אז אם זה יהא לגמרי אינדיבידואלי , זה יהיה מולטי שעטנז . אופורטוניזם טוטאלי . הרי גם כך, במצב הקיים , העם מלין תדיר על : בחירות חוזרות ונשנות . העדר מדיניות לטווח ארוך . העדר יישום של מדיניות נבחרת וכדומה .

    אזי , קל וחומר , כאשר עסקינן יהא בטלאים מרובים של אינדיבידואלים .

    אפשר לשנות , צריך לשנות , לא כך אבל .

    נמחיש יותר מאוחר ….

    תודה

  2. הנה , המחשה זניחה , הבית היהודי דאז , כמפלגה קטנה בתוך הממשלה ( קטנה יחסית) :

    בנט מאיים: "אם ישוחררו ערבים-ישראלים – נפרוש"

    יו"ר הבית היהודי הודיע שמפלגתו תפרוש מהממשלה אם ישוחררו רוצחים אזרחי ישראל. במקביל, ישראל הקפיאה העברת כספי מסים לרשות הפלסטינית. "אלו איומי סרק שלא יצאו לפועל"

    כאן :

    https://news.walla.co.il/item/2737197

    להתראות

  3. רק להוסיף נניח פתרון רצוי או אפשרי כדרך משל :

    כפי ( באופן כללי ביותר ) במשטר רפובליקני . הפרדה בין הפרלמנט לבין הממשלה . הפרלמנט נבחר בנפרד . הממשלה נבחרת בנפרד . הממשלה למעשה לא נבחרת , אלא מועמד להקמת ממשלה הוא זה שנבחר , ו :

    הממשלה עובדת אצלו (אצל המועמד שנבחר ) . הם לא קשורים לפרלמנט ( הממשלה) . נניח לפיד נבחר כראש ממשלה , וממנה אדם מחוץ למשחק ( אהוד ברק נניח רק בשביל ההמחשה) כשר ביטחון .

    כך נוצר מצב , שמעוקר הקשר הקלוקל בין פרלמנט לממשלה , והממשלה הומוגנית וממושמעת ( וראש הממשלה , הוא גם שר האוצר , חשוב מאוד ) . ושרים בממשלה עובדים אצל ראש הממשלה , ורק אצלו . הממשלה עובדת בשקט ללא איומים תדיר מצד מפלגות קטנות וכו….

    אבל , כל זה מזקיק חוקה ( או חוקי יסוד ) שמגדירים וממצבים מחדש ,הסימביוזה בין פרלמנט לבין ממשלה כמובן . זה רק על רגל אחת לגמרי .

    להתראות

  4. יש בשיטה שלך מגבלה מלאכותית הנובעת מהביש מזל שאי אפשר לשכפל את המנהיג הראוי ולמנות אותו/אותה לכל התפקידים בממשלה. אם רוב העם רוצה ביבי למה שלא תהיה קואליציה של ביבי בלבד וממשלה של ביבי בלבד?
    וברצינות: לא להגביל את כמות הקולות למועמד אלא לאפשר סחר חופשי באותם קולות בין המועמדים. אם ביבי קיבל 7 כסאות, יוכל פשוט להביא עוד 6 אנשים מבחוץ, או לתת קצת קולות שחסרים לבנט, או לממן לדרעי עוד שני חברים מבחוץ בתנאי שיקבל 51% באותם חברים וגם בדרעי עצמו.

  5. צריך לבטל את הדמוקרטיה, היא לא עובדת יותר. לחזור לשיטה המלוכנית.

  6. אם הבנתי נכון לפי השיטה שלך נניח ויש אלף מועמדים, 500,000 הצביעו ביבי, 499,999 לפיד.
    ועוד 119, קיבלו כל אחד קול אחד.
    האם הם לפיד עכשיו שווה בדיוק כמו כל הכלומניקים האלו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *