אתה באמת יודע שיש לך בעיות כשאתה סובל מהבעיות שאני סובל… אם נניח יש לך אוֹרְבַנִּית ונניח שהיא מתקשר אלייך פעם ראשונה, ממספר חסום באמצע הלילה, תוהה איפה אתה (ואני יודע שהיא גם קוראת את השורות האלו, אז מה? יש שלבים בחיים שאתה מתעלם מהאורבניות שלך וחוזר לחיים הנורמאליים), ואז בדיוק שבוע אחר כך היא עושה את אותו הדבר. ונניח שהיא מכניסה אותך לשגרה כזו, שבה אתה מקבל טלפון קבוע, רגיל שעוקבים אחרייך, מסתכל תמיד על הדלת בבר, כי אתה יודע שכשהיא נכנסת לשם היא תסתכל עלייך מוזר כל הערב ולא תדבר איתך.

אתה גם יודע שהיא יודעת שאתה יודע מי היא ושהיא עוקבת אחרייך, אבל באיזה שהוא שלב התחלת להתעלם. הכל נראה לך רגיל כבר, אתה נהנה למצוא את הסימנים הקטנים, את נסיונות הפריצה לאימייל, את טביעת ידה על החלון שלך, מכוסה בבוץ – כי היא ניסתה להכנס דרך החלון. אבל החלון היה נעול,ף הפעם, בניגוד לבדרך כלל שהוא פתוח. אתה מזהה כבר את הדרך שבה היא מנסה לפרוץ לחדר שלך, ולדירה בכלל, אתה מכיר את התחושה שהמנעול לא עובד טוב והידית של הדלת לא כמו שעזבת אותה, אתה משחק עם הטורף שלך.

בכזה מצוד כבר לא ברור מי הטורף ומי הנטרף, אתה לא יודע אם המטרה שלה היא לארוב לך, או שהמטרה שלך היא לחסל את המארבים. אתם משחקים, המארב נהפך למשחק. וכשזה קורה, אתה כבר לא יודע איך להסביר את ההרגשה.

הדבר הכי מוזר, אבל, הוא שאתה קם בוקר אחד ומגלה שלא עוקבים אחרייך יותר, שאתה במקום מוזר שאין בו אפשרות לרגל אחרייך באמת, או בכלל, שאתה קם בוקר אחד ומגלה שהיא הפסיקה לעקוב אחרייך, משום מה.

אתה מתחיל לתהות, האם אני לא בסדר? למה היא לא עוקבת אחרי יותר? מה עשיתי רע? מה גרמתי? מה יהיה עכשיו עם המשחק הזה?

באותו רגע אתה מבין שאתה היית הצייד ולא הניצוד. ככל הנראה.