השעה היתה 12:54, בדיוק יצאתי מתחנה מרכזית תל-אביב לכיוון הבית. באייפוד התנגן לו Angel של Massive Attack מתוך פסקול הסרט Pi, וכמו הסרט, גם המציאות לעולם לא יודעת מה טומן העתיד. הלכתי לאורך רחוב המסגר, אותו רחוב שהלכתי מאות פעמים, כרגיל, שומע לי את השיר, כשלפתע שמעתי חריקה. חריקת בלמים, חריקת בלמים שהיתה מלווה ברעש של מתכת מתעקמת. הסתובבתי – אוטובוס ואיתו מכונית, בזווית מוזרה, הפוכה לכיוון התנועה. בעת שאני הולך לכיוון הרכב, שהיה 50 מטרים ממני, ניסיתי להתקשר, וכל פעם אני חושב – מה הטלפון של מד"א? 101? 102?

אני כבר לא זוכר. אמרתי שננסה 101, מקסימום, ארבע שניות הלכו. הטלפון שבק חיים. הסתכלתי סביב לראות אם מישהו אחר מנסה להתקשר ושאלתי את עצמי למה לעזאזל אף אחד לא מתקשר או יוצא לרכב. הוצאתי את המצלמה. היא לא עבדה, לא הבנתי למה, ברגע הכי חשוב היא לא עובדת. דווקא כשאני צריך לצלם משהו שיכול להיות חשוב. ניגשתי לרכב, הוא היה עוד מונע, והנהג היה מוטל חסר הכרה. פתחתי את דלת הנוסע והפסקתי את פעולת המנוע. היה זה הדבר הראשון שחשבתי עליו. הדבר השני היה לגשת לארנק שלו שהיה על הרצפה ולהוציא את הרשיון.

לא ראיתי רשיון, לא חיפשתי אותו יותר מדי, כי היה שם כרטיס אשראי. על הכרטיס הופיע שמו. קראתי בשמו תוך שאני נוגע ברגלו, מקווה שהוא יקום. אך לשווא. הבטתי בו שוב, וראיתי שהוא מדמם מהראש. מהצד של הראש, מעל האוזן. זה היה הדבר המפחיד ביותר שראיתי בחיי, יותר מהגופה שראיתי מוטלת על הכביש ליד עזריאלי, יותר מהפעמים שבהן פתחתי את הרגל, יותר מהפעמים בהן עמדתי כל כך קרוב למוות. זה פשוט היה מפחיד – דימום מהראש, כמו בסרט רע.הוא קם, שאל איפה הוא, שאל מה קרה. הוא לא ידע מה קרה לרכב, הוא לא זכר כלום. ניסיתי לשמור עליו שלא ירדם עד שמד"א יגיעו. למזלי, זה לא לקח יותר מ5 דקות. הוא קם, עמד, והלך לניידת. הוא סירב להתפנות, אבל אני בינתיים צילמתי את המצב של הרכבים, צילמתי כי ידעתי שזה יהיה חשוב מתישהו. אבל יותר חשוב שהוא לא מת, יותר חשוב שככל הנראה הוא לא מת, אני לא יודע את זה בוודאות.

אני כן יודע שהיום הייתי מספיק קרוב ללראות את זה קורה.אם רק הייתי יוצא שניה מאוחר יותר מהתחנה, או שניה מוקדם יותר, אם רק הייתי נשאר בבית היום ולא הולך לשם, אם רק הייתי במקום אחר. אני לא יודע. עצבן אותי שהנהג לא יצא לראות מה קרה. הנהג, ככל הנראה, ואולי גם עשרה נוסעים באוטובוס, היו האנשים היחידם שראו את זה, אבל רק אחד יצא לעזור לו, רק אחד חשב בכלל שיכול להיות שיש שם פצוע, כל השאר היו אחוזי אמוק ופחד.

תחקיר אמרנו, לא?

אתה לא מבין כמה החיים חשובים עד שהם עוברים לנגד עינייך בשניה. אתה צריך להגיע לרגע הזה, בו אתה ממש נוגע במוות, בו אתה כל כך קרוב אליו, ורק אז אתה יכול להעריך את החיים. מצד שני, אם לא הגעת לרגע הזה, או שכבר עברת אותו ושָבְתַּ לשגרה אתה שוב אדיש. צריך לחיות כל כך קרוב למוות כדי להבין למה חשוב לחיות.