שתי ידיעות שהן בעצם אותה ידיעה פורסמו היום בעיתונות. הראשונה היא כי חבר הכנסת אלכס מילר (מי?) מישראל ביתנו חרד לגורל השפה העברית עד כדי כך שהוא דורש כי מעתה ישתמשו במונח מרשתת ולא אינטרנט. הידיעה השניה היא כי אתרי שיתוף הוידיאו בולט וגרופר (מי? למה לא יוטיוב?) נתבעים על ידי חברת יוניברסל על הפרת זכויות יוצרים לכאורית.

שתי הידיעות מדגימות כיצד השימוש במשפט לא יכול לשנות את החברה, בגדול. בשני המקרים מדובר בנסיון של החוק לאכוף על התרבות להשתנות חרף העובדה שמדובר בדברים שמושרשים כל כך לעומק. גם השימוש בשפה קלוקלת וגם שיתוף הקבצים נוצרו על ידי תרבות אחרת, כזו שלא יכולה להיות מושפעת על ידי המחשבות המשפטיות הרגילות של זכות, חובה ואיסור.

חוק הוא, לעיתים, כמו אבן גדולה. ניתן להשתמש בה לעיתים לחסום את התנועה ולעיתים בכדי לסקול אויבים. ניתן לשבור עמה מכשירים בזדון וניתן להכביד על משאם של אחרים, אך צריך לזכור שאותה אבן הונחה שם על ידי אנשים. ובאם מספיק אנשים יתאגדו למטרה מסוימת, אותו חוק לא יהיה אלא אבן בצד הדרך. היא לא תוכל להכביד על המשא כשכל מי שמעוניין דווקא בהמשך המסע יוריד את המשא הכבד.

מצד שני גם הגדרה רשמית בחוק, לא משנה כמה חזקה תהיה, לא תוכל לשנות התנהגות של שנים. אנשים ימשיכו לחצות את הכביש באור אדום, ימשיכו לחנות בחניית נכים וימשיכו להכות את נשותיהם; אנשים ימשיכו להמר וימשיכו להשתמש בשירותי ליווי כל עוד הדבר נורמטיבי בחברה בה הם חיים. כך יהיה גם עם שיתוף הקבצים וגם עם השימוש במילה אינטרנק.