0.
| מלחמה היא לא אמצעי. מלחמה היא מטרה; אם בשנות הארבעים יהודים ש |
1.
צפיתי בSiCKO של מייקל מור, בהחלט יצירת מופת. אולי דארפור היא המדינה היחידה בעולם בה שירותי הבריאות מפלים יותר מאשר שירותי הבריאות של ארצות הברית. מפחיד לחשוב שכך עשויה להראות מדינת ישראל לאחר שתמכר במלואה לבעלי ההון. אני ממליץ בחום ללכת לראות את הסרט לכשהוא יגיע לאקרנים. <ספוילר>אחד הקטעים שמדגימים כמה התקשורת חזקה מצד אחד וכיצד אנשים משליכים את יהבם על התקשורת, מאידך, מראה כיצד מספר ימים לאחר שמור העלה קריאה בבלוג שלו לשליחת מכתבים על המצב, אב מודאג שלח מכתב לאחת מחברות הביטוח והבהיר להם כי המקרה של בתו יופיע (כבר, כך, מבלי לחשוב פעמיים) בסרט הבא של מייקל מור וכדאי להם, אם הם באמת אוהבים את החברה, לתת לה ביטוח עכשיו<\ספוילר>.
2.
| מייקל מור הצליח, מבלי להתאמץ יתר על המידה, לגרום למישהו לעשות את "אם אתה לא תתן לי פיצוי הולם אני אכתוב לכל החברים שלי, ורק שתדע שיש לי חברים בעיתונות, אז ממש כדאי שתתן לי את הפיצוי אחרת הכתבה שתופיע בעיתון ממש לא תחמיא לכם." שכל אחד מאיתנו מתפתה לעשות כשהפיצה מאחרת. ההבדל הוא שכאן מדובר בניתוח לתיקון השמיעה של ילדה, ולא פיצה שאיחרה בשלושים דקות. |
3.
אם יש רק פעילות אקטיביסטית בלי לקום מהכסא שאתם תעשו החודש חשוב מאוד שתשלחו את הקליפ של Green Day לWorking Class Hero לכל חבריכם שידעו מה קורה בדארפור. גרין דיי מצליחים לשנות בחזרה את כל מה שקלקל אותם בעשור האחרון. גרין דיי בכיסוי לשירו האלמותי של ג'ון לנון נשמעים יותר כמו איך שגרין דיי נשמעו ב1994, כשהם הוציאו את Dookie. מוזיקה חתרנית עם מילים אמיתיות, כמו Longview שדן בתרבות האפסיות של ארצות הברית ובאפסיות של החיים שם. Working Class Hero שמוקדש לפליטי דארפור מסביר יותר מהכל מדוע צריך לשנות את העולם.
4.
אם יש רק פעילות אקטיביסטית אחת שאתם צריכים לעשות עם לקום מהכסא אז תגיעו מחר למצעד הגאווה. מבין מיליון הסיבות להגיע למצעד הגאווה, יש עוד אחת. ישעיהו רוטר יצא נגד מצעד הגאווה ואמר שההומואים הם חזירים, וכי הוא "סולד מעיוות כה בולט מהטבע". לבסוף, השווה את ההומואים לנכים (שכזכור, גם אותם הוא לא אוהב) ואמר "לא ראיתי שנכים עושים מצעדי גאווה ומנענעים את האיברים הפגומים שלהם בפני כולם". אז נכון, גם להומואים אין איברים פגומים ככל הידוע לי, אבל זכות לביטוי יש.
5.
לסיכום, אם נחזור לשטויות, מבחינתי, הסימן שאתה יותר מדי זמן עם מישהי והגיע העת להפרד הוא כשאתה לובש לידה את אותו ג'ינס פעמים.
להזכירכם, יש לי יותר בגדים מרוב בני האדם.
אני אוהב לקרוא את הטקסטים שלך, ואיכשהו יוצא שבמקום תגובות תומכות אני כותב בעיקר ניטפיקינג. ובכל זאת: לדלוק=לרדוף, ולא להימלט.
צודק. טעות שלי, הפסקה התחילה אחרת ולא תוקנה לבסוף…
אני מתכוון להגיע אל המצעד. אני מעדיף לא ללכת לבד ככה שיהיה נחמד אם יהיה אפשר לארגן שהבלוגרים התומכים יתאמו איזה מפגש.
5. מעניין. בעצם – עצוב להחריד.
מצד אחד, אתה בחור חכם, נחמד, ונאה, עם המון חמלה לבעלי חיים ולחלכאים והנדכאים באשר הם. מצד שני, ככה אתה גם אחד האנשים הכי אכזריים שיצא לי להתקל בהם לאחרונה.
בהחלט עצוב להחריד. גם עליך, וגם על אלה שאיתרע מזלן לצאת איתך.
ממש עצוב לי שהיית צריכה להגיד את זה בעילום שם.
למה אתה מגיב לגופו של טוען ולא לגופו של טיעון?
מה זה משנה אם היא אמרה את זה בעילום שם או בגילוי שם?
ואם היה מופיע בכותרת שם יותר סטנדרטי כמו "אבי" או "סיגל" או "יששכר" זה היה משנה במשהו את התוכן של דבריה?
פה זה אינטרנט.
אנונימיות (לפי דעתי) זו נקודת המוצא.
אריאל,
הטענה היא שאין לי בעיה עם חופש ביטוי אנונימי, אני מאמין גדול בו, אני רק מאמין שהתבטאויות מבלי להסביר מי המתבטא, במיוחד שבאים בצורה כל כך לא מנומקת, יכולים להסביר שיש לקחת את דברי המתבטא בערבון מוגבל.
לצערי, אני לא יודע כנגד מה יצאה אותה מתבטאת חוצץ ולכן אני לא יכול להגיב לתוכן דבריה.
והנה ענית לי והסברת את עצמך ואני לא הסברתי מי אני. אין לך מושג מי אני.
באותה מידה הייתי יכול לרשום במקום את השם שלי את הספרות
242. ככול שזה נוגע לך אין שום הבדל מה הצירוף אותיות כי אין לך שום דרך לדעת אם הוא זהה או לא זהה למה שכתוב בתעודת זהות שלי. וגם אם הוא כן זה עדיין לא נותן לך שום אניפורמציה מעבר לזה. אז מה ההבדל?
כל עוד אתה מתייחס לאנונימיות של מי שמדבר איתך אתה לא one with the internet :) (מצטער, הייתי חייב).
אריאל,
שים לב: אתה העלת טענה עניינית (העובדה שאני פוסל מישהו בגלל האנונימיות שלו) שלדעתי היא שגויה. לא פסלתי "רק" בגלל האנונימיות אלא גם בגלל שהמשפט "מצד שני, ככה אתה גם אחד האנשים הכי אכזריים שיצא לי להתקל בהם לאחרונה." אינו מנומק ואין לי שום דרך להתעמת מול טענת הכותבת.