האם הבלוגרים הם קהילה?

לפי מחקרם של נארדי ואח' הכתיבה בבלוג היא כתיבה קהילתית מטבעה, כשבלוגרים משכנעים חברים לכתוב בבלוג ומגיבים קבועים הופכים לכותבי בלוגים בעצמם. לדברי נארדי, בלוגרים המשיכו לכתוב כשהבינו כי אנשים באמת קוראים את מה שכתבו, כשהפעילות החברתית של בלוגרים כוללת קריאת בלוגים אחרים על מנת 'להיות בעניינים'; לדבריהם בלוגרים נטו לשנות את מושאי ונושאי הכתיבה שלהם כתגובה לתגובות הקהל בבלוג.

לדברי הרינג ואח', האפשרות לתגובה בבלוג (ולקישורים לבלוגים אחרים כתגובה) היא חלק מהמאפיינים שיוצרים קהילה בז'אנר הבלוגים. אולם, מה קורה עם בלוגים שאינם מאפשרים תגובות, האם אלו כלל נחשבים בלוגים? בבלוג "קודח" של אפי פוקס התעוררה השאלה האם "בלוגר" הוא כל מי שכותב בלוג או כל מי שמציית למערכת חוקים וקודים. בתגובות ניתן לראות כי רוב המגיבים ניסו לענות בצורה חד משמעית כי בלוגר הוא כל מי שכותב בלוג, ותו לא. תגובתו של נתי אדלר היתה: “הנסיונות להגדיר הם עוד נסיון לשלוט ולשים גבולות (קצת כמו הקוד האתי) הרוח של הבלוגיספרה היא אנרכיסטית לכן אני מתנגד בתוקף לכל נסיון להגדיר ולכוון. “, תגובתו של שוקי גלילי לפוסט היתה: “יש בישראל קהילה של בלוגרים. אתה יכול להתאמץ להיות חלק ממנה או לא, ולנסות לתרום ולשפר או לא, אבל להכחיש את קיומה בגלל – סליחה מראש – רגשות הנחיתות הפרובינציאליים שלך לא מקדם שום דבר. “, כלומר, הבלוגרים בישראל רואים עצמם כחלק מקהילה שהמאפיין שלה הוא הרצון לביטוי.

קונטרולרים

כפי שמתאר גלדוול (Gladwell, 2000, pp. 30 – 89) בפרק השני בספרו "The Tipping Point“ ישנם מספר אנשים שמהווים צמתי מידע מרכזיים. אותם צמתים מתחלקים, לטענתו של גלדוול, ל(1) קונקטורים (Ibid, 38), שמאופיינים על ידי התכונה העיקרית של היכרות עם מספר רב של אנשים בצורה שטחית אך קרובה. הקונקטורים הם אנשים שמכירים אנשים רבים נכונים(ibid, 46), וכל אדם יכול להגיע אליהם בצורה קלה יחסית על ידי מספר מועט של קשרים. (2) מבינים (Mavens) אשר הם אנשים שמיודעים לכל הפרטים הקטנים ואוספים מידע על מנת להציג אותו בפני אחרים בצורה קונסיסטנטית כדי לייעל את הפעולה החברתית שלהם.

שתי הפונקציות של צמתי המידע קיימות בבלוגוספרה הישראלית ויוצרות קהילה שמושפעת ומשפיעה על עצמה באמצעות אותן צמתים. ההבדל העיקרי בין צמתי המידע הוא שבעוד שהקונקטורים מזרימים מידע ומהווים "שומרי סף" לעיתים בסך הכל (ibid, 59) ומקבלים את המידע בצורה אקראית למחצה או אף יזומה, הMavens מקבלים מידע ומנסים להציפו על מנת לשנות את התנהגותם של פרטים.

(כדוגמא לפעילות של Maven בבלוגוספרה הישראלית ניתן לראות את יוזמתו של חנן כהן, אחד מאבות האינטרנט הישראלי וצומת מידע לא קטן לכשעצמו, להפעיל לחץ על בלוגרים כדי להשפיע ולנסות לפעול נגד יוזמת חקיקה שנועדה להגביל את האינטרנט. כהן הקים באמצע חודש מאי 2007 אתר אינטרנט אשר מטרתו היתה לאגור את כל שנכתב על ידי בלוגרים בנושא הצעת חוק מס' 892 של אמנון כהן שנועדה להגביל גישה לאתרי אינטרנט למבוגרים באמצעים ביומטריים.)

ישנן לא מעט דוגמאות לקונקטורים וMavens בבלוגוספרה הישראלית אשר מסייעים ליצירת נורמות על ידי שימוש בביטוי כאמצעי השפעה. האלפא-בלוגרים בישראל מקושרים בצורה יחסית קרובה אחד לשני ומנהלים מספר פורומים בהם מנוהלות שיחות לא רשמיות. בנוסף לקישורים בין בלוג לבלוג ותגובות בבלוג, הקישור הרב בין קבוצות האלפא-בלוגרים מאפשרת למידע לזרום ולצוף יחסית מהר בקהילה. אותם קשרים מאפשרים לאלפא-בלוגרים להיות נקודות קישור בין בלוגרים ובין קוראים במידה ואלו צריכים משהו. בלוגרים אחרים מתפקדים לעיתים כקונקטורים בין בלוגרים וקוראים לבין אנשים מחוץ לקהילת הבלוגים. אולם, מי שמתפקדים בצורה מובהקת כקונקטורים בבלוגוספרה הם האגרגטורים.

מהו אגרגטור? אגרגטור הינו אתר אשר מרכז תכנים ממספר מקורות ומסדר אותם בסדר כרונולוגי או נושאי, ומאפשר גישה מהירה יותר למידע. במקום שהקורא יאלץ לעבור דרך עשרות, אם לא מאות, בלוגים שהוא קורא הוא יכול להכנס לאגרגטור ולקבל מידע אילו בלוגים עודכנו לאחרונה ומה היה העדכון. באם יחפוץ, הוא לוחץ על קישור וקורא חלק מהטקסט, כשלאחר קריאת פסקה או שתיים הוא יכול לבחור לעבור לבלוג המקורי עם הטקסט.

האגרגטור הראשון שהוקם בישראל היה וובסטר, בתחילת שנת 2006. וובסטר הוקם על ידי חנן כהן כאתר אישי שלו בו הוא מרכז את רשימת הבלוגים המעניינים ברשת הישראלית. וובסטר הפך עם הזמן להיות תו-תקן של כתיבה איכותית, כשכל בלוגר שצורף נחשב לבלוגר מעניין, מוביל וכותב טוב. בסוף חודש אוגוסט 2006 החליט כהן לסגור את אתר וובסטר, תוך שהוא משחרר את קוד המקור ואת רשימת האתר. בעקבות סגירת וובסטר קמו לא מעט אגרגטורים אחרים. אותם אגרגטורים הסתמכו בתחילה על רשימת הקריאה של כהן ועם הזמן הוסיפו אתרים. במקביל לאגרגטורים שמרכזים תכנים אוטומאטיים, קמו מספר אתרים שמרכזים המלצות קריאה בצורה ידנית וממליצות על תכנים ממקורות שונים.

אגרגטור, מעצם טבעו, לא מכסה את כל הבלוגים הישראלים אלא רק את אלו שמוכרים לעורכיו. הוא מהווה צומת של מידע עבור אלו שמחפשים מידע בקלות ולכן יכול גם להשפיע על התנהגות הפרטים באמצעות המידע אותו הם צורכים.

האגרגטור יכול לעבוד לא רק כתו-תקן לבלוג מסוים אלא גם כאמצעי לסנקציה. מרגע שמוסר בלוג מסוים מאותו אגרגטור, כמות הקוראים יכולה לפחות בכמות משמעותית (או פחות משמעותית) או לאבד את הלגיטימציה של הכותב.

אם אלפא-בלוגרים ואגרגטורים יכולים לתפקד כקונקטורים בבלוגוספרה, אזי יש מספר צמתים שיכולים לתפקד כMavens, צמתי מידע שמיועדים לספק מידע ולעבוד למען שינוי נורמות. את שינוי הנורמות ניתן לקיים באמצעים טכנולוגיים או באמצעים חברתיים; כשהטכנולוגיים תמיד פשוטים יותר מהחברתיים.

אולי הדוגמא הטובה ביותר לMaven היא הבלוגרית חנית כהן (אח“י דקר), ממתרגמי מערכת הבלוגים וורדפרס לעברית, שכותבת בעיקר מדריכים לבלוגרים על כיצד להסתדר בעולם הוירטואלי. חנית מסייעת לבלוגרים לבחור טכנולוגיה שתשמש אותם, וכידוע הטכנולוגיה משפיעה על הנורמות עצמן. חנית הוגדרה, כמו כן, כבלוגרית הישראלית בעלת הסיכויים הרבים ביותר להתפרנס מהיותה בלוגרית.

דוגמא אחרת כיצד Mavens יכולים להשפיע היא באמצעות דבורית שרגל. שרגל, הידועה בתור בלוגרית שלא אוהדת במיוחד טוקבקים אנונימיים עברה למערכת הבלוגים של "דה מרקר" שלא מאפשרת כתיבת תגובות לבלוג ללא הזדהות כמשתמש. כפועל יוצא נדרשת הרשמה על מנת לכתוב תגובה, מה שמונע את היכולת של מגיבי נאצה מזדמנים לעשות זאת. שינוי הנורמה באמצעות טכנולוגיה היא הגבלה כלשהיא על המשתמש, אך היא גם מאפשרת לאחרים כעת לעשות זאת. בעקבות הפעולה, אחרים נאלצו להרשם לקפה דה-מרקר מצד אחד ולפתוח חשבון (להשוואה, Gladwell, pp. 193-215).

הMavens שיוזמים את שינוי הנורמות פועלים כיזמי נורמות לכל דבר, הם נותנים סיגנל לגבי מהות הנורמה הרצויה ועקב ההכרה בסמכותם כאנשים מבינים בנושא, מתקבלת הנורמה כנורמה בפועל. במקרה אחד, בו הנורמה היתה זו ששונתה לבסוף, יובל דרור כתב פוסט זועם על כך שדבורית שרגל לא נתנה קרדיט לדבריו כשהביאה ידיעה מסוימת בבלוג שלה. דרור מחה על אי קיום הנורמה הבסיסית של לינקוק. לדברי דרור: “אני לא מצפה מאף אחד שייתן לי קרדיט על דבר שכתבתי כאן. עם כל הכבוד לבלוגים (וגם לגלוב, כן כן) אנחנו לא מנהלים כאן גוף תקשורת שראוי שיצטטו אותו. מי שרוצה, עושה טראקבק, זה המקסימום שאפשר לבקש וגם זה לא חובה בעיניי. אני באתי לכאן ליהנות ולא כדי לרדוף אחרי כל שמנדריק שקרא אצלי משהו והחליט לכתוב משהו בעניין מבלי להזכיר את שמי. “, שרגל ענתה לדרור בבלוגה וכתבה "לרגל יומולדתי, כנראה, חורג מתמלל המאבדים ממנהגו, ואומר איזה שתי מילים טובות. הוא פותח שוב לדיון את השאלה מהו קרדיט ולמי מגיע, ומגיביו מעלים די הרבה נקודות מעניינות לדיון. כנסו, כנסו. אסביר שוב: כשאני כותבת "קרדיט" אני מתכוונת כולה ללינקוק זעיר. זה הכל. באגביות, בתוך הטקסט. לא לשבחים, לא לתרועות ולא לשירי הלל. אני מזכירה מה עשה אודיש ב"משחק מילים" בסופשבוע, כשהתייחס למשהו שקרא פה."

אבל לא רק דרור ושרגל התייחסו לשלילת קרדיט (ולינק) אלא גם שרון גפן כותבת:. “באותו אופן, אם מישהו המוכר לקוראי הבלוג אומר משהו באיזו תגובה, או במייל או במסנג'ר שמהווה טריגר כלשהו לחלק כלשהו מפוסט – הם יקבלו קרדיט. או לפחות כך אני משתדלת. (אלא אם כן זה משהו מטומטם נורא, או שאני מורידה לזנות את דבריהם החכמים, וזה קורה לא מעט) (…) והנה אני משוחחת עם לא משנה מי, והיא מבואסת. כי לא משנה אצל מי בבלוג, היא הציעה רעיון חינני למשהו, שמומש ע"י כותב/ת הבלוג על הצד הטוב ביותר, והיא לא זכתה לאזכור בקרדיטים או אפילו להתייחסות בתגובות. מצד אחד – נכון, כולה רעיון, הביצוע לא שלה. מצד שני – בלי רעיון, אין ביצוע, לא? האם יש לנו כאן עניין עם חרא או שזה סתם חרטא?"

יציאה וסנקציות

על מנת לצאת מקהילת הבלוגרים הבלוגר יכול לבחור באחת משתי שיטות: או למחוק את הבלוג או להפסיק לכתוב בבלוג ולדעוך החוצה. לא חסרים בלוגרים אשר הפסיקו את כתיבתם ולא שבו; תום טרגר ניהל פוטובלוג (בלוג תמונות) תחת הכינוי 'תום ממורמר' וזכה ללא מעט חשיפה תקשורתית אך סגר את הבלוג לאחר חצי שנה של פעילות.
לבלוגר אין סנקציות על יציאה, למעט החמצת פנים מצד חבריו ומכריו מהבלוגוספרה. אדר שלו, בלוגרית מובילה שניהלה את הבלוג "זגוגיות" סגרה בשנת 2006 את הבלוג לאחר שנת פעילות מוצלחת בה זכתה לאזכורים רבים בתקשורת הממוסדת, קיבלה עבודה ככתבת תרבות דיגיטלית באתר NRG, עברה לערוך את ערוץ המחשבים של וואלה! משם לעבודה בערוץ "חיים ברשת" באתר נענע וכעת היא כתבת התרבות הדיגיטלית של אתרynet.