מצד שני, איננו תמימים. ידוע כי נתוני שיתוף הקבצים בפועל הם מדהימים בגודלם, החוויה התרבותית בשיתוף הקבצים והחלוקה בתכנים משמעותית יותר מאי פעם. אולם דווקא כיום ישראל מכשירה, ארבע שנים אחרי ארצות הברית לא מעט כלים שיאפשרו ענישה חריפה כנגד משתפי קבצים, מבלי שאותם מאות אלפים שמשתפים קבצים בכלל יודעים על כך. (וראו גם את דעתו של עו"ד יורם ליכטנשטיין על הנושא).

בכוונה איני מעוניין להתייחס רק לנושא הצעת חוק זכויות יוצרים ולהשלכות של DRM או כל טכנולוגיית ניהול זכויות קניין (נז"ק) אחרת, אלא למעטפת המשפטית שמקיפה את הLex-Informatica. בעוד שהמעטפת המשפטית של הגנות זכויות היוצרים עדיין נמצאת בדיון, ויכול שתשתנה; התפיסה של זכויות יוצרים היא תפיסה מוצדקת. התפיסה התיאורטית של זכויות יוצרים נובעת מכך שלאדם יש זכות מלאה על מחשבותיו ועל מה שנעשה על ידן, ולכן, אלא אם ביקש אחרת, הן קניינו הפרטי (וראו דעתי החולקת גם) למרות שקשה לי להסכים עם הטענה הזו במלואה (כשם שאדם נדרש במס על כספו, שמשמש לכלל הציבור, אין בעיה למסות את יצירתו), אני עדיין מכיר בה.

מצד שני, מספר תהליכים שעוברים כעת בכנסת ישראל עשויים להביא אותנו למצב בו החוק יאכף בצורה נוקשה יותר מהיום, ונגיע למצב בו כמו בארצות הברית, תביעות יוגשו כנגד משתפי קבצים חדשות לבקרים. למרות שמאז קריאתה של הRIAA לתבוע משתפי קבצים, מקבילתה הישראלית מכריזה מאז 2004 כי בכוונתה לתבוע גולשים. נכון להיום, טרם נתבע גולש אחד.

הסיבות העיקריות להעדר תביעות, להערכתי, הן לא רצון טוב מצד ארגוני זכויות היוצרים אלא דווקא העדר תשתית חקיקתית שתאפשר להם לעשות כן.

ראשית, ניתן לטעון כי השימוש בתוכנות שיתוף הקבצים הוא הקלטה ביתית (לפחות לטענת עו"ד ליכטנשטיין); חשוב לציין כי לא ניתן, בסופו של דבר, פסק דין בעניין תא (חי') 915/05 אן. אם. סי מוסיקה בע"מ נ' אבי הירש ולכן לא ברור מהו המצב המשפטי הנוגע לשיתוף הקבצים. כלומר, גם אם כל המכשולים המשפטיים הנפרדים שיצוינו בהמשך יתקיימו, עדיין יעמדו בעלי הזכויות מול מכשול של הוכחת טענתם המשפטית; מכשול זה יכול שיעלה רבות, ולכן עדיף להם לחכות עד שסעיף הקלטות ביתיות יוצא מן החוק החדש (אם יוצא).

שנית, החוק כיום מאפשר קבלת פרטי גולשים במקרים חריגים בלבד (ראו סעיף 15 לתזכיר חוק מסחר אלקטרוני וכן בשא 5478/06 KSP נ' ברק, בר"ע 850/06 מור נ' ynet); כלומר, נכון להיום, גם אם היו לארגוני זכויות היוצרים את כתובות הIP עדיין היתה להם בעייתיות להשיג את שמות המשתמשים המפרים, השופט עמית פסק בפרשת מור כי אין הוא נכנס לסוגיית חשיפת הגולשים בהפרות קניין רוחני שכן מדובר במערכת של שיקולים נוספים.

שלישית, לארגוני זכויות היוצרים שווה לחכות עד אשר תתקבל הצעת חוק נתוני תקשורת; במצב כזה יוכלו הארגונים לדרוש אכיפה אוטומאטית של החוק ולקבל מידע מרשויות החקירה. בל נשכח שהפרת זכויות יוצרים היא עבירה פלילית גם כן. כלומר, עלויות האכיפה של הארגונים ירדו בצורה משמעותית כיוון שהם יקבלו אוטומאטית, מידי המשטרה, את הפרטים הרלוונטיים.

רביעית, ארגוני זכויות היוצרים עדיין מוכרזים כמונופולין (ראו מצגת של דרור שטרום בנושא) ואינם יכולים לפעול בצורה מונופוליסטית; לכן, כל פעולה של ארגוני זכויות היוצרים משבשת את השוק (ה"ע 8008/03 ארד נ' הממונה על ההגבלים, ה"ע 3574/00, 3666/00 הפדרציה הישראלית לתקליטים וקלטות בע"מ ואח' נ' הממונה על ההגבלים העסקיים ואח') בפסק הדין בנושא הפדרציה אמר כב' השופט יהונתן עדיאל כי:

מנכ"ל הפדרציה, מר שפר העיד שלחברות התקליטים עניין בשידור יצירותיהן בתדירות גבוהה, שכן אם היצירה משודרת לעיתים קרובות היא נקלטת בציבור, מכירת התקליטים עולה ובעל הזכויות מקבל נתח גדול יותר מהתמלוגים. בהיבט זה, ההסדר מונע מחברות תקליטים המבקשות להשמיע את תדירות ההשמעה של יצירותיהן בערוצי השידור, להגדיל את האטרקטיביות של יצירותיהן עבור ערוצי השידור על-ידי הפחתת מחיר השימוש

לכן, להערכתי, אחת הסיבות שטרם רואים אנו תביעות משפטיות נגד משתפי קבצים היא העדר תשתית משפטית ראויה; אולם, תביעות כאלו אינן סוג התביעה היחיד שיכול לקום בעקבות שיתוף קבצים. בל נשכח שגם אם הורדת קבצים למחשב עשויה להחשב שימוש ביתי, עדיין המצב המשפטי אינו מובהר כאן. במקביל, העמדת המידע לציבור יכול שיפר את החוק גם כן.

מאות אלפי ישראלים משתפים קבצים, האם זה אומר שכולם עבריינים או שיש לשנות את החוק?