פריצת מנגנון ניהול זכויות הקניין (DRM) בקורא הספרים האלקטרוני של אמאזון, הקינדל, השבוע, היתה לא פחות ממהפכה קטנה לקראת הפיכת הידע האנושי למשהו שיתופי, חלוקתי ואיכותי יותר. הקוראים האלקטרוניים מציגים חלופה אלקטרונית, נוחה וזולה יותר לקריאת ספרים, הפצתם והפיכתם לחלק מהתרבות המתכוננת בימים אלה. לא בכדי מוציאים לאור ישראלים מנסים לייצר קורא אלקטרוני משל עצמם; הם יודעים שהם עשויים למצוא את עצמם מחוץ לעסק אם הם יחשבו על הפצה של נייר; לכן, ובעקבות התנהגות תמוהה של אמאזון לאחר שמחקה ספרים ממכשירי קינדל של לקוחותיה (ובצורה אירונית את 1984 של ג'ורג' אורוול), קם צורך לבעלות מחודשת על הטכנולוגיה.
העקיפה של מנגנון ההגנה, כמובן, מאפשרת כעת יותר מאי פעם שיתוף ספרים. אם לפני כשנה הצעתי את "הסדר הרכבת" בו ספרים יודפסו מנחלת הכלל ויושארו ברכבות על מנת שאזרחים יקראו אותם בזמנם הפנוי; ההפיכה של הספר לסחורה זמינה יותר, גם אם מוזילה את ערכו, מאפשרת להפוך אותו לזמין יותר לציבור, קריא יותר ואיכותי (ותודה לנתי דוידי על הרעיון). בעצם, כתיבה של תוכנה שתייצר Grid שמקשרת בין כל המכשירים והופכת את כל הידע, הספרות, האנציקלופדיות, בעולם לקריא, זמין ואפשרי לקריאה (עם הכסף נסתדר אחר כך) מאפשרת ניוד של ידע וחלוקה שלו.
השאלה היחידה היא האם הסופרים, שעד כה היו אוהדים כלפי הקוראים שלהם, יהפכו להיות כמו תעשיית המוסיקה או ישנו את דרכיהם.
זה לא הסופרים שיהפכו להיות כמו תעשית המוזיקה, זה חברות ההוצאה לאור.
הסופרים גם ככה מקבלים מאחורה מכל גורם מסחרי שעומד בינם לבין הקוראים. האינטרס שלהם צריך להיות להשמיש מערכת מיקרו-תשלומים שתאפשר להם הפצה ישירה שתחתוך את מפלצות צומתספרים למיניהן. אני מאד מאמין במודל של קשר ישיר בין היוצר לצרכן.
Enter ניצן הורוביץ',
וכבר יהיה חוק נוסח "החוק הצרפתי" שגם את זה ינסה לחסום.
הסופרים והעיתונאים הם חונטה. הם מעצבי דעת קהל. הם לא יהססו לרגע לפנות לכוחה האלים של המדינה, כדי לחסום מאיתנו את היכולת לקרוא ספרים בצורה זולה וזמינה.
היום הורוביץ' רוצה חוק שאוסר עלינו לקנות ספר בפחות מ80 שקל.
מחר הוא ידרוש מס על קוראים אלקטרוניים, שהרווחים ממנו יועברו לאיגודי הסופרים.
מרגוליס צודק. אלו לא המוזיקאים שרודפים אחרי משתפי הקבצים (לפחות לא רובם, ע"ע מטאליקה) אלא חברות התקליטים. והמצב זהה ואף חמור יותר אצל הסופרים שבלאו הכי מקבלים גרושים על עבודתם.
מצד שני, אי אפשר לעשות הקבלה לעולם המוזיקה כפי שאתה מציע. למוזיקאי יש דרכים נוספות להתפרנס מהיצירה שלו מלבד למכור תקליטים. במיוחד בזמן האחרון, יש יותר ויותר מוזיקאים שהולכים על הפצה חינמית של ההקלטות שלהם מתוך שאיפה להגיע לכמה שיותר אנשים, מה שיתורגם בסופו של דבר לקהל יותר גדול בהופעות. ובהמשך, מכירה של מרצ'נדייז, אלבומים מיוחדים למעריצים אדוקים וכדומה.
בספרות המצב שונה לחלוטין. אותו סופר שיושב בביתו וכותב פרנסתו נובעת ממקור יחיד – הטקסט הכתוב. יש הרבה דרכים להפיץ אותו (ספר, עיתון, ספר אלקטרוני וכו') אבל זה מה שיש. אתה רואה קהל ממלא את הבארבי כדי לבוא לשמוע את אלון חילו מקריא את אחוזת דג'אני?
אני מאוד בעד שיתוף, אבל משפט כמו "עם הכסף נסתדר אחר כך" שוכח שיש פה בן אדם שישב וקרע את התחת כדי לכתוב את הטקסט שאחר כך אנחנו מורידים לקינדל שלנו.
ערן ומרגוליס,
ברור שיש לסופר דרכים אלטרנטיביות: החל ממכירה של זכויות הספר להסרטה, הוצאה של עותקים חתומים, הקדשות אישיות, עיבודים, פרסומות (אל תפסלו כל כך מהר) ודברים אחרים דרך מכירה של הספר באמצעי הפצה אחרים (ר"ע רם אורן והאייפון) ועד מסחור מוחלט (קופיקו במפעל של קוקה-קולה).
יהונתן, יש לי הצעה: בוא תכתוב עבורי חוזה משפטי.
עם הכסף נסתדר אחר כך.
דרומי,
כתבתי כבר כמה כאלה, בין היתר תנאי שימוש כללים לבלוגרים. אבל אני לא פוסל את זה. אם אני כותב חוזה, אני לא צריך לגבות עליו אותו דבר אחרי שכבר כתבתי אותו ללקוח X אם אין שינוי בינו לבין לקוח Y. אם אני אשנה משהו בחוזה, אני אגבה על השינויים.
יש לי לפעמים תחושה שזה לא מקרה שהספר שאמזון התפדחה אתו הוא 1984. זה סמלי מדי. אולי הם עשו את זה בכוונה, כדי לגרום לאנשים לומר "…ודווקא עם 1984 זה קרא להם, איזע קטע! אבל לפחות הם התנצלו אחר כך."
תעלול שיווקי שכזה.
האם אתה מוכן לכתוב עבורי חוזה מותאם אישית, לא חוזה סטנדרטי?
ולקוות שתמצא דרך לעשות מוניטיזציה לסיפור אחר כך – אחרי שכבר נתת את העבודה, ואין לך שום אפשרות לדרוש אותה חזרה?
כי זה מה שאתה דורש מהסופרים.
או במילים אחרות: בוא תסביר לי איך סופר שמוציא את הספר הראשון שלו אמור להתפרנס.
נדב,
לך ספציפית אני מוכן לכתוב הסכם, כמו שאני מוכן לכתוב תנאי שימוש לאתר מסוים או להיות יועץ משפטי של עמותה מסוימת רק כדי שהדבר יגדיל את האתגר המקצועי שלי או את הידע שלי.
אבל כאן בדיוק העניין: את הספר הראשון של מישהו צריך לכתוב כי יש לו את חיידק הכתיבה, הכסף כבר יבוא.
דרומי,
זו הדרך הנכונה להתפרנס כעורך דין. חוזים ויעוץ אישי, לא "זכויות יוצרים על חוזה סטנדרטי".
אולי אנשים לא צריכים להתפרנס מכתיבה. המצב כיום הוא של הביצה והתרנגולת: אנשים לא קוראים ספרים איכותיים כי הוצאות הספרים מעדיפות למכור זבל ספרותי, והן עושות זאת כי זה מה שאנשים קונים.
פעם ספרים עלו 3 לירות, שזו המקבילה של 10 ש"ח כיום, בגלל שהרבה יותר אנשים קראו ספרים איכותיים, וקנו מהם ככל שיכלו להרשות לעצמם. אז היה ביקוש, שיצר שוק, שיצר היצע. לדעתי, זה נבע מכך שאז היו מורים והורים שידעו לעודד ילדים לקרוא ולהנחיל להם אוריינות ויכולת קריאה וחשיבה עצמית. לא כאן המקום לדון בסיבות ובתהליכים שגרמו לקריסה של מערכת החינוך והערכים הן אצל ההורים והן במערכת החינוך הממוסדת, פשוט צריך להכיר בכך שזה קרה. אנשים היום לא קוראים, לא רק בגלל שאין להם עותק של 1984 ברכבת, אלא בגלל שאין מי שיעודד אותם לקרוא.
גם את הבלוג הזה קוראים לא יותר מקומץ אנשים, למרות שהוא חינם. I rest my case.
נחום,
כיוון שאני יודע כמה אנשים בדיוק קוראים את הבלוג, וכמה עותקים מודפסים מכל ספר בארץ, אני יכול לומר די בוודאות שחלק ניכר מהפוסטים כאן נקראו על ידי יותר קוראים מאשר רוב הספרים בארץ.
אגב, דרומי,
איך אתה מציע שסופר שמוציא את הספר הראשון שלו יתפרנס,
אם ניצן הורוביץ' מכריח אותו למכור את הספר (הראשון שלו, כשאף אחד עוד לא מכיר אותו) ב80 שקל לספר?
יהונתן,
אתה יודע כמה כניסות יש לאתר שלך. אתה לא יודע כמה אנשים באמת קוראים אותו.
נחום,
אני יודע כמה ספרים נרכשים, אני לא יודע כמה קוראים אותם.
וזה מביא אותנו לנקודה שפתחנו בה: אנשים היום לא קוראים ספרים. הבאתי את הבלוג שלך רק כמשל. גם אם קוראים אותו 500 איש, מתוך כמליון גולשים, זה מעט מאד. וזה שרוב הספרים שמודפסים בארץ נמכרים בפחות עותקים רק עושה את המצב גרוע יותר.
יהונתן: זה יפה מצדך, לנדב את הזמן והאנרגיות של הסופר המתחיל בשם חיידק הכתיבה. בדקת האם הוא מוכן לזה?
אגב, אני עדיין לא הבנתי איך סופר שאינו מתחיל אמור להתפרנס במודל שלך. עושה רושם שגם אתה לא הבנת עד הסוף, ובכל זאת אתה מוותר על ההכנסה (הצנועה, יש לציין), שהם זוכים לה.
מעותקים חתומים של הספרים שלו? גם אם נניח שזה מודל ריאלי עבור עמוס עוז, אני בספק אם הוא ריאלי עבור אלון חילו או אפילו מאיר שלו.
ובאופן כללי יותר – אני חושב שמודל הפצה שמאפשר לי לקנות את הספר, בפידיאף, ישירות מהסופר לרידר שלי הוא מבורך. גם אם ספר יעלה אז 10 שקלים, הסופר ירוויח יותר משהוא מרוויח היום פר ספר, וגם מספר הספרים הנמכרים יעלה*. אבל, הישימות של מודל כזה מותנית בקיום של מנגנון DRM יעיל, שימנע ממני להעלות את הספר לטורנט הקרוב לביתי חמש דקות אחרי שקניתי אותו.
דניאל: סופרים שמפיצים את הספרים שלהם חינם מקבילים לעורך דין שנותן יעוץ חינם.
* היום שבו חזרתי לקנות מוזיקה עברית היה היום שבו גיליתי את songs.co.il, שמוכר אלבומים עבריים בחצי מחיר מבחנויות
נחום,
אנשים לא קוראים ספרים, כי הם לא רוצים לקרוא ספרים.
למה אתה מתעקש שזה "מצב גרוע"?
דרומי,
דוגמה מצויינת העלית – מה מונע ממך להעלות את השירים מ-songs.co.il לטורנט הקרוב? הרי הם לא מוגנים ב-DRM?
ואכן, אנשים מעלים את השירים לטורנט הקרוב.
והסיבה היחידה שאני קונה אותם, ולא מוריד, היא הרצון שלי לתמוך במוזיקה הישראלית.
ואני במיעוט שמשלם.
אבל כמו שנאמר פה בתגובות לא פעם ולא פעמיים, למוזיקה יש מודלים אחרים של רווח, שקשה לראות איך הם מתפתחים בהקשר של הספרות.
אולי כדאי להבהיר – אני, כמובן, אשמח למצב שבו אוכל להוריד כל ספר שנכתב, בלחיצת כפתור, לקורא שלי. אבל אני חושב שלפני שהחזון הזה מתממש, כדאי לחשוב רגע מה מודל הרווח של הסופרים.
דרומי,
זה בדיוק העניין. אני חושב שאם פרויקט כזה יקום, השיקול של "איפה הכסף" יבוא אחר כך. כסף רק יפריע כאן.
את האמת? קשה לי לדמיין אנשים קוראים ספרים בקורא ספרים אלקטרוני. ווירדי יותר מדי…
דרומי,
אני לא רואה מה הבעיה במודל הזה – אנשים יורידו ספרים בלי DRM וישלמו תמורתם סכום שלא מגלם מערך הדפסה והפצה לחנויות. נכון שחלק יגיע להפצה בלתי חוקית, אבל אם המחיר יהיה סביר והמערכת תיבנה טוב, אז יותר אנשים יעדיפו לקנות ספר מהחנות בחצי דקה ולקבל מוצר איכותי מאשר לחפש שעות באינטרנט אחר עותק לא חוקי.
פרצופים,
האמת, קשה לי גם לדמיין אנשים מתכתבים דרך המחשב במקום עם מכתבים במעטפות – ווירדי יותר מדי.
עודד: אז איך זה שזה לא מה שקורה בתחום המוזיקה? שרוב המוזיקה שמסתובבת היא לא חוקית?
יהונתן: 'כסף רק יפריע כאן'? למי? אני בטוח שלסופרים לא יפריע הכסף. אין ספק שהקוראים יסתדרו יופי בלעדיו.
כפי שהמקור כבר מציין בעצמו, ה-DRM נפרץ לפני למעלה משנה.