מקרה בוחן של סנקציות קוראים ובלוגרים:: אליזרין וייסברג

"אני לא אוהבת ערבים" היתה כותרתו של פוסט שפורסם בבלוג של אליזרין וייסברג, הידועה בכינוייה זרובבלה, שעורר לא מעט הדים בבלוגוספרה והביא להחרמתה על ידי לא מעט מהבלוגרים המובילים בארץ, הסרתה מאגרגטורים ורשימות מומלצים, ואף כתבה בידיעות אחרונות (נסים, 2007). הפוסט שפרסמה וייסברג היה גזעני, אך לא קרא לגזענות.

וייסברג גוללה בפוסט (שמאוחר יותר שונה עקב פניית ידיעות אחרונות לישרא-בלוג) את חוסר אהבתה לערבים. הפוסט עצמו היה זוכה להתעלמות אלמלא וייסברג היתה בלוגרים מוערכת ובעלת רייטינג מרשים הכולל כ 10,000 כניסות ליום ובסך הכל הבלוג השני בפופולריות באתר ישרא-בלוג.

סנקציות מצד הקוראים

בתגובות לפוסט ניתן למצוא לא מעט קוראים שמזדהים עם דבריה הגזעניים, אך בולטת מאוד תגובתו של אמיתי סנדי, בלוגר מוביל, שאומר לוייסברג: “את פוסטמה מפגרת", R:, אחד המגיבים, קרא לוייסברג למחוק את הפוסט ואמר: “ואני מקווה בשבילך ,שתביני מה את בעצם כותבת פו ותמחקי את הפוסט"( שגיאת הכתיב במקור); “מישהי" אמרה לוייסברג כי “ממש אהבתי את הבלוג שלך, אבל אחרי פוסט מגעיל ומפגר כמו זה, נעלם לי כל החשק להמשיך לקרוא פה.". בור שחור אמר כי וייסברג איבדה אותו כקורא, כך גם אומר “ני", “אחד העם", “גלעד" ורבים אחרים. למעט מספר התבטאויות גזעניות, עם זאת, ניתן לראות גם תגובות תמיכה בוייסברג, אולם הסנקציה של הקוראים מורגשת, כאשר לא מעט קוראים הכריזו בריש גלי כי הם יפסיקו לקרוא את וייסברג.

סנקציות מצד בלוגרים אחרים ומצד אגרגטורים

הסלידה הרבה של בלוגרים הבהירה כי ההתבטאות אינה מקובלת, ויום לאחר מכן פרסמה וייסברג , אולם השיח בבלוגוספרה שצץ היה לא רק על התבטאויותיה, אלא גם האם להרחיקה מהאגרגטורים הפופולריים או להותירה שם, ומה משקלו של האגרגטור אם זה לא מסנן תכנים גזעניים (לא ברמה המשפטית, אם כי ברמה האתית). יונית מוזס עצמה אומרת על התבטאויות גזעניות:

"המבחן נמצא בהתייחסות אליהם. המבחן נמצא בשאלה מה קורה כאשר ערך היסוד הזה – חופש הביטוי – מנוצל לרעה, עד כמה היחס החברתי, הנורמות החברתיות, חסינים נגדו, הופכים את הניצול לרעה הזה לטריוויאלי, לא רוצים לשמוע אותו, מעיפים אותו מהבמה הציבורית, אומרים – זו לא דעה לגיטימית, ובוודאי שלא אופציה לגיטימית שמנחה פעולות. כי שלא נשלה את עצמנו או נשחק אותה תמימים – מכל אחת מה"דעות" האלו נגזרת סדרה ארוכה של פעולות. אנחנו רואים אותן בשטח, כאן ועכשיו, גם בלי שמפרטים בפנינו את הרציונל שעומד מאחוריהן."

השאלה היא האם התבטאויות כמו של מוזס יכולות להניא בעתיד בלוגריות כמו וייסברג מהתבטאות גזענית, והאם מעשים אלו רצויים או שמא ההסדרה באמצעות חוק עדיפה כאן בלהציב את הגבולות. מה הענישה החברתית שקיבלה וייסברג והאם ההתנהגות הנכונה היתה התעלמות או הוצאה החוצה?

הקהילה

בכתבה שפורסמה במגזין טיים אאוט התל-אביבי על הפרשה, כחודשיים לאחר התרחשותה מצוטטת וייסברג כשנשאלת על מעבר לפלטפורמה רצינית (קפה דה מרקר) כאומרת (ההדגשות לא במקור): “ לא פשוט לקחת כיסא ולהצטרף לשולחן של הגדולים. עד כה הייתי רגילה לשבת בשולחן הנמוך בפינה, איפה שהצלחות מפלסטיק ושותים פטל. אלא שהכסא כעת קטן ממידותיי ותכף יקרוס תחת משקלי. ונראה שהילדים המתווספים לשולחן נהיים צעירים יותר יותר. למרות החשש תפסתי יוזמה, באתי והתיישבתי פה, איפה שמגישים קפה. זה לא פשוט. צריך לרכוש הרגלים חדשים, נימוסים. כל הזמן לזכור: האנשים פה רציניים! ר-צ-י-נ-י-י-ם! הם מדברים על דברים של גדולים, במילים של גדולים. אסור להשתטות! אין מקום להומור, במיוחד לא לבדיחות פיפי-קקי. אסור להגיד מילים גסות, ולא – יאמרו לי נו נו נו, וישלחו אותי בחזרה למקום ממנו הגעתי.". כלומר, אליזרין עצמה מכירה בעובדה שהנורמות משתנות בהתאם לבסיס שבו נכתבים הטקסטים.

השנות התופעה

לא רק אליזרין וייסברג חוטאת בהתבטאויות גזעניות, הכתיבה כנגד הבלוגר אשר מפר את הסנקציות וכותב על דברים שלא 'ראוי' לכתוב עליהם היא לא עניין פעוט בבלוגוספרה הישראלית. בחודש אפריל 2007, לאחר המקרה המתועד של וייסברג, המשיכו בלוגרים בהתבטאויות גזעניות (ואולי כיוון שראו שהאכיפה היתה מינורית) כאשר הבלוגוספרה קצפה פחות בגין התבטאויות אלו (למרות שיכול להיות שהסיבה לכך היא כי מדובר בבלוגרי שוליים).

יגאל שתיים כותב בבלוגו בקפה דה-מרקר על אניה סקלנדר שכתבה בבלוגה על 'הריח הרע' של אתיופים בתחבורה ציבורית. סביר להניח שכיוון שסקלנדר לא בלוגרית פופולרית כוייסברג הפרשה לא יצאה מעבר למספר מועט של הכפשות וטוקבקי נאצה, שהסתיימו בקול ענות חלושות.

עמוס ('נביא זעם מינורי') תהה בבלוגו "האם לדעתכם בנימין זאב הרצל, חוזה מדינת היהודים והבולדוזר האמיתי של הרעיון הציוני, היה יכול לחזות שעל המדינה שלו ישתלטו יום אחד אפרו-יהודים* שיחגגו חג פגאני בשם ה"מימונה", ימחאו כפיים מוזר, ידקרו מכל הבא ליד, יזרקו זבל בכל מקום ויאמינו בקדושים דתיים?". בעבור פוסט זה קיבל פוסט מחאה כנגדו בבלוג "מאבד-תמלילים", אחד הבלוגים הנקראים ביותר בישראל וממובילי הדעה בבלוגוספרה. בתגובות לפוסט ב"מאבד-תמלילים" כותב עמוס לגבי ההאשמות על גזענותו כי: “אני הייתי מגיב ככה אם הייתי קורא את הפוסט שלי, אבל שנייה לפני שהייתי מפני את קוראי לפוסט הכה לא רגיש, הייתי לפחות בודק האם הוא התכוון ברצינות."

ביקורת ציבורית

הנורמה שבה בלוגרים מבקרים בלוגרים אחרים (כסנקציה או כביטוי לזכותם להתבטא) היא לא נורמה מובנת בכלל. בחיים האמיתיים לא תמצא אנשים שהולכים ברחוב ומטיחים ביקורת בעוברים ושבים. הגישה של הבלוגוספרה היא שיש לה זכות לבקר את מעשי האחרים היא לא גישה ברורה בכלל אבל בפועל זהו המצב. בלוגר בלוגר שכותב את חייו בעמודי הרשת נוטל מעצמו חלק מאותה פרטיות ואנונימיות, הוא כבר לא הולך ברחוב ומצפה שלא יזהו אותו, וכבר לא מצפה שלא יבקרו אותו על מעשיו. חלק מהבלוגרים מעדיפים לסגור את הבלוגים לתגובות, כמו אורית קמיר, שמעדיפה שאת הביקורת על דבריה קוראיה יצטרכו לחפש ברשת וחלק מהבלוגרים מנהלים מדיניות תגובות שלא מוחקת כלל ביקורת. אולם סגירת הבלוג לתגובות אינה הופכת אותם ל"ציבוריים" פחות.

חלק מהמחיר של כתיבה ברשת (ואולי חלק מהפרס, עבור בלוגרים רבים) היא אבדן האנונימיות (במובן הרחב של המילה). בעוד שאנשים רבים לא יבקרו עיתונאי בצורה גלויה, לבלוגר אין את הפריווילגיום הזה, בלוגר מחויב, בגלל האישיות של הפלטפורמה לציבוריות ולאחריות על דבריו, ולכן יקבל ביקורת מלאה מבלוגרים אחרים (פורסם במקור כאן).