אנונימיות היא הפתרון, לא הבעיה.

0.
נמאס לי לכתוב על הנושא הזה; הבלוג יהפוך להיות בקרוב בלוג אחר, יסקור נושאים יותר חשובים כמומ גליטר ומוסיקה לא מעניינת. אני צריך להתחיל לנסות לא לשעמם את עצמי שאני כותב. מצד שני, יש בתוכי אש שמחייבת אותי לכתוב על זה. אם אני לא אכתוב, זה עשוי להגמר רע.

1.
קמתי הבוקר מוקדם מהרגיל, ארומה פינקו אותי עם אספרסו מרובע: ארבע מנות אספרסו כזריקת המרץ הראשונה שלי באותו הבוקר. ישיבה של הכנסת בנושא פדופיליה באינטרנט; בצורה אירונית, הישיבה היתה בוועדת המדע והטכנולוגיה במקום בועדה לשלום הילד. כנראה שגם המחוקק רואה עצמו בתור מחוקק טכנולוגי ולא בתור מי שדואג לשלומם של ילדים.

2.
בועדה עצמה, כמו שניתן להבין (או לקרוא), דנו בנושא הפדופיליה: תחקיר עיתונאי הצליח להעלות את הנושא לסדר היום, זו ברכה לעיתונאות החוקרת, הבעיה היא שבעצם העיתונות מכתיבה סדר יום והקצאת משאבים לא לפי הנזק לחברה אלא לפי האימפקט התקשורתי שנוצר בעקבות נושא מסוים.

3.
כרגיל היו את אותם קולות שקוראים לרסן את הרשת ולהפסיק את השיח הדמוקרטי והאנונימי שם. אבל שם דווקא קמה לי התובנה, או שבעצם היא קמה בעת שמים חמים זרמו על ראשי במקלחת. אנונימיות לא רק מגנה על הפדופילים שחוסים בצל ראוטרים אלחוטיים, רשתות מאובטחות ופרוקסים: אותם הפדופילים הרי לעולם לא יתפסו, האנונימיות היא לא רק הבעיה, האנונימיות היא גם הפתרון.

4.
רציתי לציין זאת בועדה, אך לא היה ניתן לעשות זאת במסגרת אילוצי הזמן. הרעיון של חינוך לאנונימיות והגדרת הזכות לאנונימיות כנגזרת מזכות הפרטיות יכול לסייע להגן על הנוער לא פחות מאשר ביטול אותו מעטה אנונימיות שקיים אצל החשודים בעבירות. הקמה של מערכת שתחנך את הנוער לשמור על פרטי האישיים סודיים מצד אחד ותבהיר לו על הסכנות מחשיפת הזהות תאפשר לרשת לשמור על האלמנט המשחרר של ביטוי אנונימי שמסייע הן לחשיפת שחיתויות והן להוועצות עם מומחים ואנשי מקצוע כאשר זה אינו מעוניין לחשוף את זהותו, לדוגמא כאשר הוא מותקף מינית על ידי קרוב משפחה.

5.
בסמינר שכתבתי על נורמות ביטוי אני חושב שהסברתי זאת בצורה יפה: לא מעט אנשים מרגישים לא מחויבים לתכנים שהם כותבים ברשת; הם כותבים תכנים שעשויים לפגוע באחרים אבל חוסים תחת מעטה של הסתרת זהות, שמות חלקיים או כינויים. אותם אנשים לא מתגלים אלא אם הם רוצים לחשוף את פרטיהם. לכן, דווקא מערכת שתעודד אנונימיות ותמנע מעבר של פרטים מזהים בין אנשים יכולה להגן על אותם בני נוער וילדים.

6.
ההנחה הבסיסית היתה, לפחות עד לכינון הרשת, שלא מדברים עם זרים, (וכך הראו גם סקרים ברשת) אולם ברשת כולם זרים זה לזה. הגולשים אינם יודעים לעולם מי האדם שעומד מולם: מצד אחד זה יכול להיות תלמיד מהכיתה ומצד שני פדופיל. האם דווקא מערכת של זהות מאובטחת ומוגנת תהיה זו שפותרת? לאו דווקא, את אותה הזהות ניתן הרי לזייף בקלות יחסית. מצד שני, אי אפשר לזייף אנונימיות.

7.
כשכולם זרים זה לזה מתבצע מעבר מידע חופשי, מעבר מידע משחרר ומעבר מידע נכון. האם זו תהיה הדרך בה המחוקק יבחר? אני בספק. למחוקק יש אינטרס לחוקק כמה שיותר חוקים ולהגביל, לא לשחרר.

8.
שמישהו ירביץ לי.

14 תגובות ל-“אנונימיות היא הפתרון, לא הבעיה.

  1. אני לא חושב ש'הגולשים אינם יודעים לעולם מי האדם שעומד מולם'. אני יודע טוב מאוד מי כתב את הפוסט הזה.
    נכון – אפשר לזייף. יכול להיות שמישהו גנב לך את הסיסמא וכותב את הפוסט הזה בשמך, תוך חיקוי הסגנון שלך. זה סביר בערך כמו שמישהו גנב לך את הטלפון, ומתקשר אלי מהמספר שלך תוך חיקוי הקול שלך.

  2. אני פחות או יותר לא מסכים עם רוב מה שכתבת כאן, ואנסה להתייחס לכמה נקודות. סליחה אם זה יצא מבולבל מדי.

    אני מציע שבמקביל למערכת החינוך שאתה מתאר תקום מערכת שתחנך איך לא להיפגע מהשתלחויות אנונימיות ברשת, ומערכת שתחנך לא להקשיב להשתלחויות אנונימיות ברשת, ומערכת שתלמד קריאה ביקורתית של תכנים אנונימיים ברשת, ומערכת שתחנך להפנים ביטול האשמות נגד פלוני וכו'. אני מקווה שהמסר הועבר: לחופש הביטוי האנונימי, שמקצין בהעדר זהות, יש מחיר עבורנו: פגיעה ברגשות, פגיעה בשם טוב וכו'.

    לדעתי אתה מפליג כאן רחוק מדי על כנפי הרעיון שלך[1]. לבקש מאנשים להיות נטולי זהות זה פחות או יותר לבקש מהם להפסיק להיות בני אדם. תקשורת בין ישויות אפשרית רק כאשר ישנה איזושהי זהות לאורך פרק זמן מינמלי (החל מהודעה, תשובה ותשובה לה, וכלה בהתכתבות ארוכת שנים). הזהות הזו יכולה להיות וירטואלית או אמיתית, אבל היא חייבת להיות שם כדי ליצור מוניטין, קרבה וכו'.

    גם לא מתאים לך לומר דברים כמו "הגולשים אינם יודעים לעולם מי האדם שעומד מולם". האם אתה חושב שמישהו כעת מתחזה לי? האם אתה חושב שאני מהרהר האם מישהו אחר כתב רשומה זו ולא אתה? לו היינו חיים בעולם שהוא אך ורק הרשת, או בעולם שכדרך קבע כולם משקרים ומרמים בו, אז אפשר לדמיין שזה נכון. כיוון שאנחנו לא חיים בעולם כזה (אני לא מאמין שאתה למשל מרמה את כולנו, ואפילו סבור שאתה עורך דין באמת), אז יש לנו דרכים שונות ומגוונות להשתמש בעולם הלא-וירטואלי כדי לוודא את זהותו של מי שאנחנו מתקשרים איתו דרך הרשת. יתרה מזאת, אתה סותר את עצמך כשאתה כותב על התייעצות אנונימית: אם אין לך דרך לדעת מי עומד בצד השני, אז גם ב"היוועצות עם מומחים ואנשי מקצוע" אין לך מושג מי באמת נמצא בצד השני.

    כשכולם זרים זה לזה מתבצע מעבר מידע חלקי, אם בכלל, כי אין את אותה קרבה וסולידריות, שהרי אין תקשורת, ועל כן לא יכולה להיווצר סולידריות עם משהו חסר זהות, ועל כן יש אינטרס מופחת לחלוק מידע – הצד השני לא בהכרח יגמול לך באותו מטבע, ואין משחק שיתופי חוזר או איך שקוראים לזה מתורת המשחקים.

    [1] או, לחילופין, אתה לא מקפיד על ההבדלים בין אנונימיות, זהות וירטואלית (שיכולה להיות מרובה, בקלות יחסית), וזהות "ממשית" (שהיא בדרך כלל יחידאית).

  3. דרומי,
    אתה בטוח שאני באמת יהונתן קלינגר? כאילו, יכול להיות שפגשת אותי, דיברנו והתכתבנו, אבל ראית תעודת זהות שלי?

    ערןב,
    אני מסכים עם רוב מה שאתה אומר, לא כי מדובר בביקורת ששוללת את מה שאני אומר, אלא כי אני חושב שחינוך ילדים לאזרחות טובה כולל גם חינוך לסכנות החיים. כשם שאגדות הילדים (כיפה אדומה) צריכות להיות מותאמות להיום (אולי זאב יטריד אותה בצ'ט) כך גם צריך להתאים את תכניות הלימוד.

    לגבי הזהות, יכול מאוד להיות שאני לא משקר ושאני באמת יהונתן קלינגר שלמד משפטים ואפילו קיבל הסמכה בתור עורך דין, אבל האם מישהו אי פעם בדק לי תעודת זהות כדי לוודא את זה?

    לגבי קרבה, אני דווקא חולק עלייך. אם תחזור לימי הטירונות העליזים של כולנו, בהם פתאום נקשרת מהר מאוד לאנשים שלא ידעת עליהם כלום. האנונימיות, העובדה שכולם חולקים את אותה "בעיה" שנקראת צבא, היתה דווקא מה שחיבר ביננו. אני לא בטוח שזו הדרך הטובה ביותר להסביר את זה, אבל כולנו יצרנו קשרים וירטואלים עם אנשים שלא ידענו אפילו את שמם.

  4. אני מסכים איתך לגבי התאמת תוכניות הלימוד, רק אני חושש שפתאום אתה נשמע כמו מי שמדבר על "האינטרנט המסוכן הזה" (כיפה אדומה והזאב הרע בצ'ט? :) )

    לגבי הזהות: אתה מתעלם לגמרי מעניין המוניטין. אתה לא חיי במנותק מהסביבה שלך. כמי שקורא אותך בשנים האחרונות, אף נתקל בך פעם פעמיים מחוץ לרשת, צברתי מספיק מידע על המוניטין שלך שהשארת בכל מקום (בזכות רציפות הזהות שלך): ראיתי אותך עם תג השם שלך בכנסים. ראיתי תמונות שלך, בבלוג הזה ובמקומות אחרים, קראתי את מה שאתה כותב כאן ובמקומות אחרים, התרשמתי מהידיעות המשפטיות שלך, מהעובדה שהוזמנת לדבר בכנסים על סמך התואר שלך (שאתה מתיימר לטעון שיש לך :) ) וכו'. אז כן, מעולם לא ראיתי את תעודת הזהות שלך. האם יכול להיות שאתה מרמה את כולם? כן, אבל הסיכוי לכך קטן כל כך שהוא אפסי עד לא קיים. עבור מי שמביט בך מבחוץ, יש לך זהות (אפילו בולטת למדי), בין אם תרצה או לא תרצה. ואל הזהות הזו אנשים רבים מתייחסים. לו היית אנונימי אתה חושב שהמצב היה יותר טוב? האם מישהו היה מקשיב למה שהיית כותב לו בכל פעם היית כותב תחת שם אחר במקום אחר?

    אני חושב שאתה מפרש לא נכון את הקרבה בטירונות. אין שם אנונימיות. להיפך. הקרבה בטירונות נוצרת בשל עומס של חוויות משותפות ושותפות גורל בזמן קצר תוך שמירה הדוקה ביותר על: הפתעה הפתעה – זהות. הידיעה שאם תעזור לחבר הוא גם יעזור לך (ואם לא תעזור, תנודה חברתית, ואולי בסוף יעשו לך "שמיכה") מכילה בתוכה את ההנחה שתוכלו לזהות זה את זה (אחרת כל הממד הדו-צדדי של הנתינה והקבלה מאבד מערכו) ואת הזיהוי של "אנחנו" מול "הם" (המפקדים, האויב וכו') אשר נסמך, הפלא ופלא, שוב על זהות.

    אני יכול להעיד על עצמי: יש לי קשר וירטואלי עם מישהו שמעולם לא פגשתי. הקשר הזה נבנה לאורך שנים ככל שיצרנו היסטוריה משותפת שמורכבת ממוניטין של הזהות שלו ושלי באתרי אינטרנט בהם אנו מבקרים, ומהשיחות המקוונות שניהלנו על כל הלוג הענק שנוצר בעקבותיהן. מימד הזמן הוא בהחלט משמעותי כאן: לוקח זמן ליצור קרבה ואינטימיות כזו שמאפשרת לדבר בפתיחות, תוך ידיעה שהצד השני לא ינצל את מה שאמרת לרעתך. איך תיצור קרבה ואינטימיות כזו עם מישהו חסר זהות? הרי עוד דקה הוא לא כאן[1]?

    בקיצור: כמו שכתבתי בתגובה הקודמת: אני חושב שאתה צריך לא מבצע הבחנה מספקת בין אנונימיות, זהות וירטואלית וזהות ממשית, וזה מאוד קרדינלי לטיעון שלך (ופוגם בו כעת לדעתי).

    [1] אתה יכול לזרוק כאן את הקלף של הפסיכולוג/יועץ: המתבונן מבחוץ אשר אתה אמור להגיע איתו לאינטימיות כזו שתסייע לך ללבן סוגיות. אני אענה שזה לא ממש קשור, וזה חד צדדי.

  5. אני לא מתעלם מסוגיית המוניטין, אני טוען שאדם יכול לעבור את רוב חייו הבוגרים מבלי להצטרך להזדהות. הזהות שהוא בוחר לעצמו היא הזהות שלו, והחברה מקבלת את הזהות הזו. אנונימיות לא אומרת בהכרח שאני בכל פעם אאמץ זהות אחרת, אלא שיש לי את החופש לעשות כן מתי שאחפוץ. (ואני חושב שאולי כאן אני מסיים את הויכוח, לא?)

    אני חושב שאתה מפרש לא נכון את הקרבה בטירונות. אין שם אנונימיות. להיפך. הקרבה בטירונות נוצרת בשל עומס של חוויות משותפות ושותפות גורל בזמן קצר תוך שמירה הדוקה ביותר על: הפתעה הפתעה – זהות. הידיעה שאם תעזור לחבר הוא גם יעזור לך (ואם לא תעזור, תנודה
    לגבי הטירונות, אני לא מדבר על הנורמות דווקא אלא על כך שאין בכלל קרבה אמיתית בין הצדדים והם מוכנים ויכולים להפתח למרות שהם לא מודעים לשם של אותו אדם שהם מדברים מולו. יש אנונימיות כי כולם במדים, כולם עוברים את אותן חוויות וכולם בני אדם.

  6. (אתה כמעט מסיים, ברשותך עוד מלה) כשהחופש שלך להיות אנונימי מתי שתחפוץ מתנגש עם שמי הטוב וחופשים אחרים שלי (כי תחת מעטה האנונימיות אתה (טוב, לא אתה, אבל אחרים) מחלק את זמנך בין חשיפת שחיתויות להשמצות פרועות משולחות רסן בידיעה שלא תצטרך לתת עליהן דין וחשבון) והופך לדברים שבעולם הלא-וירטואלי היו נחשבים לדיבה, לשון הרע, או הפרת הסכם סודיות, אז יש לנו, כחברה, בעיה, ואנחנו צריכים למצוא איזה פיתרון שיאזן בין הצדדים. נדמה לי (והנה המוניטין בועט שנית, איפה הוא היה אם היינו אנונימיים…) שאנחנו מודעים למחלוקת המסוימת בינינו בנושא זה.

    אני עדיין לא מסכים איתך לגבי האנונימיות – יש שם מדרג הרבה יותר מורכב של זהות (אפילו המדים משמשים כדי להבדיל בין עמית לאויב, והדרגות בין חייל למשנהו וכו'), וגם לא לגבי "אמיתיות" הקרבה, אבל אפשר לרדת מזה. לדעתי בחרת כאן דוגמה לא מוצלחת.

  7. עד כמה, בכלל, יש לכנסת השפעה על הגבלת החופש באינטרנט? אני לא מדבר על הגבלת אתרים, כי אותה ברור שניתן לעקוף, אבל על עצם העקרון של ביטול האנונימיות – המחויבות של אתרים לפרסם IP ושמות של גולשים. עד כמה ישתמשו בזה? זו פרוצדורה משפטית יחסית כבדה, כמו צו חיפוש, נדמה לי. לכמה אזרחים מוציאים צו חיפוש?
    אני שואל לא רק כדי לקנטר, כי אני באמת תוהה עד כמה המאבק הזה חשוב. עצוב קצת שאני מתייחס לכנסת כאל גוף לא משפיע, אבל נראה לי שזו המציאות.

  8. אורן,
    הכנסת משפיעה מאוד. היא יכולה לחייב אתרים לזהות את הגולשים (כמו ההצעה של ח"כ ישראל חסון) והיא יכולה סתם לאסור על תגובות גולשים עד שאלו יזדהו במערכת ביומטרית.

    תחשוב על קבוצת אינטרס כמו מיקרוסופט, שלה יש רצון למכור מערכות הפעלה: מיקרוסופט משכנעת חבר כנסת שהדבר הטוב ביותר הוא לחייב אותם לעבוד עם מערכת זיהוי שתמכר לספקיות האינטרנט, וכולם מתקינים את זה.

    מה יקרה אם סתם יחייבו אתרי אינטרנט לפרסם כתובות IP של כל מגיב או גולש? זו גם החלטה שהכנסת מוסמכת לקבל.

    קח רק לדוגמא את חוק האפוד הזוהר וחוק איסור העישון: החוק הוא בדיחה, אבל כולם מצייתים לו.

  9. שני החוקים שהבאת כדוגמה הם חוקים שמציית להם רק מי שרוצה, בגלל שהם עדיין חדשים. כלומר, מאוד קשה לאכוף אותם. כלומר, לא פעם תראה מישהו יוצא לצד הכביש בלי אפוד עליו, ויש לא מעט פאבים שמצפצפים על החוק החדש (אני מקצין טיפה). אני חושב שבנוגע לאינטרנט זה אפילו יותר נכון.
    הכנסת יכולה לחוקק חוק שמכריח שימוש במערכת ביומטרית. אבל איך היא תאכוף אותו? להיכנס לבתים של אנשים זה משהו שהמשטרה לא עושה כמעט אף פעם, בעברות קלות כל כך. והיא יכולה לחייב אתרי אינטרנט לפרסם IP-ים, אבל מי יבקש לראות אותם? באיזה מצב ירצו לקחת ממני את ה IP שלי?

    אני לא מתכוון לשאלות האלו באופן רטורי בלבד. אין לי השכלה משפטית, ואני אשמח אם תסביר לי אם אני טועה.

  10. בקשר לתעודת הזהות שלך, אני חייב לשאול, מה זה משנה שלא ראיתי אותך? נניח שאתה אינך יהונתן קלינגר, אתה בעצם שגרא שרגא. הוריך החליטו להתאכזר אליך וקראו לך בשם נוראי, אתה לימים הבנת זאת והחלטת לשנות את שמך ליהונתן קלינגר בכל מקום פרט למשרד הפנים. אז תעודת המשפטים שלך היא על שם יהונתן קלינגר, הארנונה שאתה משלם (כמו גם דוחות החניה) נשלחים אל יהונתן קלינגר, והבחורה האחרונה ששכבת איתה מספרת לחברות שלה שהיא שכבה עם יהונתן קלינגר. יש לאישיות שלך שם נרדף, נכון, אך האם זאת אנונימיות?

    בלי קשר לתעודת הזהות שלך, תהיתי אם שמת לב שהעולם הולך דווקא בכיוון ההפוך. כשהאינטרנט רק יצא מתחומי האוניברסיטאות והחל לחלחל לבתים אף אחד לא העז להחשף בזהותו האמיתית. האימיילים כללו במקרה החושפני ביותר שם פרטי ואות משם המשפחה, או ההיפך. התקשורת בין משתמשים, שנעשתה לרוב בצ'אטים, היתה רק בין כינויים המבוססים לרוב על דמויות מסרטים וספרים. בשום מקום לא היה מכניס משתמש את כתובתו או מספר טלפונו האמיתי. אט אט המצב השתנה. קניה מכוונת גרמה לנו למסור זהות אמיתית לאתרים מסויימים, ג'ימייל גרם לרובנו ליצור חשבון אימייל עם שמנו המלא, אתרי הבלוגים, ההכריות והרשתות החברתיות (בעיקר ההוא שאת שמו אין להזכיר) גרמו לנו לצרף לשמנו את כתובתנו, תמונותינו ורשימת חברינו.

    הרשת התחילה כאנונימית, כמעט לחלוטין, והמגמה היא דווקא להסיר את האנונימיות. מה לדעתך הסיבה? לדעתי היא בטיעון של ערןב – הרבה יותר כיף ומועיל לנו לתקשר עם ישויות שאנו מרגישים שהן אמיתיות ולא מזוייפות.

לא ניתן להגיב