[אחרון על חסון עד הישיבות בכנסת]

לורנס לסיג ויוחאי בנקלר הסבירו בצורה די מובהקת (יחד ולחוד) שרגולציה מבוצעת על ידי ארבעה אמצעים: השוק, הטכנולוגיה, החוק והנורמות. כלומר, כדי להסדיר התנהגות כלשהיא אפשר לשנות את המצב של כל אחד מהאמצעים ולהגיע לתוצאה (הרצויה).

לאינטרנט יש מאפיינים אנונימיים רבים (בירנהק 2006) ולמרות שכל פעילות אינטרנטית נרשמת באמצעות Log בשרת שמסייע לנו לא רק בניתוח סטטיסטי של התעבורה אלא גם בזיהוי שלה (כחלק אינהרנטי מהפעילות), יש לא מעט כלים שמאפשרים אנונימיות יחסית באמצעות הטכנולוגיה. למרות הבעייתיות היחסית עם יישומים מסוג זה, ניתן לקבוע כי האנונימיות שמושגת על ידי השימוש באמצעים כמו בתי קפה אינטרנטיים וכן חיבור לרשתות אלחוטיות של שכנים יכולים למנוע את הזיהוי הודאי של המשתמש.

כאן באים המאמצים של אותם מחוקקים למנוע את האנונימיות בחוק. מחוקקים רבים שוקלים לאסור על שימוש ברשתות אלחוטיות לא מאובטחות (וכן בהעדר רישום מדויק של מי מחובר לרשת) מתוך אמונה שהחוק יכול לעזור שם. המחוקקים טועים כיוון שהטכנולוגיה היא כמו מים, היא בלתי ניתנת לעצירה. הבעיה היא, שלמרות שהטכנולוגיה לא ניתנת לעצירה, מחוקקים רבים מנסים למנוע את השימוש בה (כיוון שהם מאמינים שהנורמות עצמן פסולות) ויוצרים כשל שוק כלשהוא.

במקרה של חוק הטוקבקים של ישראל חסון, לדוגמא, יש נסיון מובהק ללכת נגד הטכנולוגיה ונגד השוק. חסון אינו טיפש, הוא יודע שאפשר היום להגיב בצורה אנונימית באינטרנט, לכן הוא רוצה להרוג את התגובות. עכשיו, חסון מעוניין לשנות את תרבות הביטוי בצורה קלה: הוא מציע הצעת חוק פופוליסטית למחצה שככל הנראה תזכה לתמיכה רבה כיוון שהיא פועלת לפי הדפוס המקובל של "למען עתיד ילדינו", הצעת החוק לא תאסור על טוקבקים, אלא תקבע כי הטוקבק יטיל אחריות על האתר שבו התפרסם הטוקבק. הבעיה? האתר לא רוצה להיות חשוף לתביעות משפטיות.

הפתרון? האתר מחליט אחד משניים: או שהוא סוגר את האתר לתגובות או שהוא מכניס סעיף דרקוני בתנאי השימוש שיחייב את המגיבים לשפות* את האתר על כל נזק שיגרם לו. במקרה של השיפוי, כמובן, שאתרי התוכן יאלצו לתבוע טוקבקיסטים, מה שאף פעם לא נראה טוב בתקשורת; לכן, סביר להניח שהתוצאה של ההסדר (שאינו יעיל כלכלית) הוא שהטוקבקים ימותו.
* ועורכי דין אוהבים את המילה "לשפות" כי היא לא נשמעת כמו "אתה תעשה מה שבא לך ותשלם לנו על כל נזק שאנחנו נחליט שנגרם לנו בגלל ההתנהגות שלך, אבל זה לא בעיה שלנו, כי בכלל אתה עשית את זה, וגם אם לא עשית את זה, אנחנו לא ממש מתייחסים לשום דבר, כי אנחנו משופים

ההסדר לא יעיל כלכלית כי גם אם עלות סינון טוקבק היא עשר אגורות, ואחת למיליון טוקבקים מוגשת תביעה על לשון הרע, עדיין עדיף לספק האחסון לא לסנן כיוון שהנזק מתביעת לשון הרע הוא 50,000 ש"ח (וזאת בהנחה שהתביעה מוצדקת ומתקבלת במלואה). לכן, מבחינה כלכלית טהורה, עדיף לספק התוכן לשלם על כל נזק שנגרם בטוקבקים ולא להכנס להתדיינות משפטית או לסנן (והשוו ניתוח דומה של חוקי העישון על ידי המנחה שלי לתזה, אלון קלמנט).

לכן, לישראל חסון ממש לא איכפת מהטוקבקים או מתרבות הדיון. הצעת החוק של חסון הורגת את הטוקבקים מבחינה שוקית: לספק התוכן יש שתי ברירות, לא לאפשר תגובות ולא לשאת בנזק או לאפשר תגובות ולשלם על נזק. את התועלת מתגובות, כמובן, קשה לנו למדוד.

התועלת לתגובות, ככל הנראה, היא של המגיבים ולא של אתר התוכן. המגיב מקבל פלטפורמה לפרסום זולה ויחסית מיידית. חסון משנה את הארכיטקטורה על ידי עיצוב מחדש של חוקי האחריות. בצורה דומה לחוקי תכנון ובניה שאוסרים על בניה לגובה ויוצרים תרבות דיור כלשהיא, עד שהיא מובילה ל"סגירת מרפסות" ודירות גג, החוק של חסון מונע את השימוש באמצעים שמעודדים אנונימיות על ידי כך שהוא מונע את התגובות ששומרות את הפרטים המזהים בכלל. אליבא דחסון, עדיף שלא יהיו תגובות בכלל אם אי אפשר להגיע אל המגיבים.

מצד שני, אם לחסון היה באמת איכפת ממדיניות השיח בתגובות, המצב לא היה נראה ככה.