והפעם, פוסט אורח שמובא לנו על ידי הכותב האורח הראשון שלא קיים איתי יחסי מין (וכן ירבו כאלה): מאיר רסקין. מצד שני, עם מאיר חלקתי דירות בערך שנתיים וחצי ונרדמנו לא מעט יחד על הספה בזמן ששנינו היינו אמורים ללמוד, אז בעצם זה כמעט אותו דבר. מאיר כותב על הצעתו של עמיר פרץ לשלם שכר מינימום לחיילי צה"ל בשירות סדיר שכבר כתבתי עליה השבוע, אבל מזווית של חייל אמיתי, כזה ששירת בקרבי.

פעם בשנה מגיע המחזור הגברי. לנו, הגברים הגבריים, יש מחזור משלנו ולא ניתן להסתיר מהעולם; בדרך כלל הוא מגיע בדואר במעטפה חומה לבית של ההורים. כמו מקבילו הביולוגי (והנשי יותר), גם המחזור הגברי הוא סימן של בגרות כלשהיא, הוא אומר שהגעת לגיל בו אתה שנה לאחר השחרור.

ככה תופסים אותנו, בשלהי גיל 22 ושבורי מסעות צלב ארעיים בניכר, כשעוד לא גזרנו את הראסטות מהטיול ודמנו עדיין עשיר בכמה מטובי העשבים שלמזרח יש להציע. בדרך כלל אחד ההורים יוצר איתך קשר ומודיע לך "שומע , הגיעה לך איזו מעטפה חומה בדואר" הרי אחרי כל שנות ילדותך את יודע שמעטפה חומה עם צ' מיועדת לאבא, ושעכשיו אתה לא הולך לראות אותו שבועיים-שלושה. אבל אבא הגיע כבר לגיל חמישים וחמש ואמא לא עושה מילואים כבר כמה שנים טובות.

מילואימניקים מזכירים לי תמיד את גבעת חלפון, מילואים מזכירים לי חבר'ה בני מתושלח עם כרס וקרחת שמדי ב' מרושלים עליהם בצורות שונות, מילואים זה גם אנשים שמעבירים צחוקים על פעילות בט"ש שהם עשו עוד לפני שנולדת, כאלה שעדיין לא התרגלו ל M-16 ורוצים לחתום על גליל (או עוזי). מילואים זה אף פעם לא ילדים בני 20 פלוס שמתעוררים ב12:00 והולכים לישון ב4:00, אותם ילדים שלקחו חופש [גדול] של שנה פלוס אחרי השחרור, זה אף פעם לא נראה לך כאילו צעירים חייכנים שעובדים בעבודות מזדמנות כדי לממן דירה,לימודים ובירה עושים מילואים… אז זהו, שזה גם.

את האירועים הטראומטיים שלי בחיים אני יכול לספור על יד אחת, קשה מאוד להשאיר לי צלקות מבפנים שלא ייעלמו לעולם; מעטים האנשים והגופים אשר הצליחו לעשות זאת, עד אותו רגע. המילואים הראשונים שלי לא ימחו מזכרוני לעולם: תוך 24 שעות עברתי מהחוף של ניצנים עם כל החבר'ה באוהל, כשאני בזרועות החברה החדשה, לקסבה של בית לחם עם חבורה של כמה עשרות לוחמי-סופ"ש שקפצו על ההזדמנות לברוח טיפה מהחיים האפרוריים ורוויי הפיגועים בהם הם חיו עד עכשיו וש"באו לעשות כאן סדר". היו אלו ימיו הראשונים של מבצע חומת מגן.

לקח לי שנתיים לשכוח איך דורכים מאג, כמה כבדה היא תחמושתו ומה ההשלכות של ריצת ספרינט במעלה הקסבה של בית לחם כשיורים ברקע, לקח לי חצי יום להיזכר עוד פעם. מאותו יום, ולמשך עשרים וכמה ימים, המצב רק הפך להיות יותר הזוי. הרגשתי כאילו משכו אותי לחור שחור שממנו הצלחתי לברוח שנתיים לפני בשן-ועין. וחשוב להבהיר, אני כן סוג של פטריוט, אני מאמין שלעיתים צריכים להניח את העט ולהרים את החרב אבל עם זאת אני עדיין כמו כולכם, אני גם טיפה עצלן.

מאותה שנה והלאה יצא לי עוד לעשות לא מעט מילואים ביניהם כמה תעסוקות מבצעיות (שהיא לא יותר ממכבסת מילים לכלבלבות שמירה על מעוזי הפסיכוזה הציונית) וכמה אימונים (שבעצם משולים לשובר הקופות: "זיינו אותנו בלבנון אז בואו נירה יום שלם על מטרות כתף בתקווה שפעם הבאה יצא לנו סבבה). את החוויות שלי אני חולק עם עוד חבר אחד יחיד שזכה לזכות השרות הקרבי במילואים ושבועיים אחרי החזרה שלנו מהתעסוקה אנו נוטים להפסיק לדון בנושא עד אשר חולפת שנה או מתחילה לה מלחמה חדשה.

כאשר קראתי כי הצעת חוק שמחייבת לשלם שכר מינימום לחיילים בסדיר עברה בקריאה טרומית עלה חיוך על שפתי. לא כי חשבתי על העובדה כי סוף-סוף מהלך חיובי כלשהו מתחיל לנוע לכיוון קבוצת אנשים מקופחים, אלא פשוט תיארתי לעצמי איך זה להרוויח 3800 ₪ בגיל 18: אני חושב שהשכר המקביל בגיל 29 הוא 38,000 ₪; אחרי הכל, גולדסטאר עולה 22-24 ₪ לחצי ליטר ולכן 3800 ₪ הם די והותר לילד שרואה את הבית פעם בשלושה שבועות.

אך עם כל החיוך הזה והאופטימיות הזאת, באה גם הידיעה שלממשלה שלנו יש נטייה סדיסטית להביא את ההטבות האלו למצב כמעט סופי וסגור ואז לפוצץ לנו אותם בפנים. לא משנה מי יושב שם בממשלה: שמאלני חבקן עצים או גנרל לשעבר עם סכין בין השיניים כל ההטבות האלו נשארות בגדר כתבת חצי-עמוד בעמוד 8 של העיתון (יחד עם תמונה של כמה מילואימניקים טיפוסיים שיושבים מסביב לפינג'אן עם קפה שחור) אשר מודיעה לנו פעם בכמה שנים כי "מתבשלת חבילת הטבות למילואימניקים אשר עושים ככה וככה ימי מילואים בשנה". ואני למדתי כבר להתעלם מהעניין ולעבוד ישר לדף של בוקי נאה, שם לפחות מקיימים הבטחות- כי מילה של אלפרון היא מילה.

אני חושב על כל הילדים האלו שיושבים בג'בלאות או בעמדות השמירה וחושבים כיצד הם יכולים לחסוך את הכסף ללימודים, טיול או לשלוח אותו להורים באוקראינה ומה תהיה ההבעה על הפרצוף שלהם שהצעת החוק הזאת תדחה בקריאה שניה ושלישית על ידי חברי כנסת אינטרסנטים. תוכניות לעתיד טוב יותר יורדות לטמיון, אך הפשע האמיתי כאן הוא לא ביטול ההבטחה אלא התקווה שנוטעים פה במיטב ילדינו לעתיד טוב יותר אחרי שלוש שנים של נתינה חד-צדדית.

באם הממשלה תטרפד את הצעת החוק לתשלומי שכר מינימום לחיילנו מדובר כאן במעשה ליצנות סדיסטי שלא נראה כמותו כבר שנים. דוקטרינת ה"נוגע-לא נוגע" של ממשלת ישראל בנוגע להטבות עם לוחמיה היא מדד העניות הגדול ביותר שלנו, מה שמוכיח שלא רק שמדינת ישראל לא מסוגלת ללמוד מטעויות העבר הקשה של עמישראל (עיין ערך טיפול בפליטים), אלא כי גם אנו כורים כאן בירא עמיקתא ומכסים אותו בשיחים כך שיבוא היום וניפול אליו נוכל לצעוק אל השמיים "לא ראינו".

אל תתפלאו שכוחות המילואים שלנו מתדלדלים וחברינו ואחינו אינם מוצאים את מקומם בחברה הישראלית. עומד לקום כאן דור חדש, לא דור של מילואימניקים שמבטיחים להם כל כמה שנים איזושהי הטבה ומבטלים אותה, אלא דור של צעירים שמתחילים לדפוק אותם כבר מגיל צעיר. אני אישית לא הייתי בונה על מוטיבציה כל כך גבוהה בקרב כוחות המילואים בעשר שנים הקרובות. מה שבטוח זה שמלחמת לבנון השלישית, כמו הפקת ענק הוליוודית שלא יוצאת לפועל עקב הפחד מכישלון בקופות הולכת להידחות לעוד סיבוב של 40 שנה במדבר. גם כאן נצטרך להחליף דור וכי גם כאן מדובר בכישלון שתחילתו בקופות.

מאיר רסקין, בן 29 ותושב רמת השרון. עובד בתעשיית ההיי-טק ביום, לוחם מילואים חודש בשנה. מאיר הוא מחברו של להיט השירה "איה איה, רגל רגל" וצפה השנה ביותר סרטים מכל אדם אחר. מאיר הוא אב גאה לפשו, כלבת מחמד, ומטפל באילאיל, שותפתו לדירה. את מאיר הכרתי כששנינו הברזנו מבית הספר (ולמדנו בבתי ספר שונים), ומאז הספקנו לגור ביחד שנתיים וחצי (2002-2004).