למרות אי הפקת הלקחים ממלחמת לבנון השניה כפי שפירט דו"ח וינוגרד, למרות שהוא חזר לצותת לשיחות של חיילים, למרות שהוא הורג ילדים ברצועת עזה ולמרות שהוא ככל הנראה הטעה את הדרג המדיני במלחמת לבנון, צבא הגנה לצה"ל הוא עדיין המוסד הזוכה לאמון רב יותר מכל מוסד אחר בישראל; הרבה יותר מאשר בית המשפט העליון (שזוכה לירידה מתמדת משנת 2000), הכנסת, ראש הממשלה, המשטרה והתקשורת.
רוב אזרחי ישראל סומכים על הצבא שלהם, ולא על גורמים אחרים, שיגן על הדמוקרטיה הישראלית וישמור על האזרחים. זה אותו צבא שמעדיף להגן על חייליו מאשר על אזרחי המדינה, אותו צבא שהתייחסותו לזכויות אזרח הן כעל מטרד, ואותו צבא שבוחר לא אחת בדרך הקלה והאלימה על חשבון דרך השמירה על הדמוקרטיה.
לכן, אמון הציבור מסביר את המלחמה נגד "המשתמטים", המלחמה על המשתמטים מבית שאול מופז ואהוד ברק רק מסבירה כמה חשוב הצבא בבניית העם כאן וכמה חשוב לשנות את התפיסה המיליטנטית כאן. אפשר לראות זאת בדיון שהתפתח ב"היתוך קר למפגרים" בו רוב הציבור כלל לא הבין מה פסול בלראות חיילת לובשת מדים באמצע קונצרט רוק (כמו גם בתוך אולם הרצאות).
אמון הציבור בצה"ל הוא מזויף, הוא אמון שנועד להבהיר שהציבור מעוניין בכח שיאכוף את הסדר ולא בהסכמה רחבה.
אם הדרך הנכונה להגיע לאמון במערכות השלטון היא באמצעות כפיה, הרי שברור מדוע אין אמון במוסדות הדמוקרטיים: הציבור בעצמו מודע לכך שהוא לא בוחר נציגים טובים דיו, ומטיל את האחריות על הצבא, כח הכפיה, לפעול למען הכשרת נציגים טובים יותר: כאלו שידעו לפעול בכח הזרוע כדי לשמור על מדינת ישראל.
באמת אוי לה למדינה שאזרחיה סומכים על הצבא ולא על מי שאחראי עליו.
משהו נראה לי דפוק בלוגיקה שלך בפוסט הזה. אתה חושב שהאמון בצה"ל גורם לאנשים לבחור לכנסת או לממשלה, במעשה או במחדל, אנשים שאינם ראויים?
נקודה בעייתית נוספת: אם יש לי אמון בך, זה אמון ביכולותיך כאדם, כעו"ד, כבלוגר וכחוקר במכון ההיתוך. זה לא אומר שיש לי אמון בך כמי שיכול להגן על המדינה מפני הטרור. הנקודה שאני רוצה להצביע עליה היא, שכשהציבור מאמין בצה"ל, זה אומר שהציבור מרגיש שצה"ל, למרות הכל, ממלא את תפקידו, אבל זה לא אומר שהם היו רוצים את צה"ל כשולט במדינה. זה לא אומר מה הם חושבים על הדרך הראויה לפתרון הסכסוך, זה אומר רק שהם חושבים שצה"ל מבצע את חלקו בתפקידיו כראוי, והפוליטיקאים – לא.
יחזקאל,
אני חושב שהציבור בוחר מועמדים לא ראויים לכנסת אם אין לו אמון בו, מצד שני, אותם גורמים הם אלו שאמורים לנהל את הצבא, בו יש לציבור אמון.
כשהציבור מאמין בצה"ל זה לא אומר שהוא בהכרח חש רק שצה"ל מגן עליו מדי יום (שכן צה"ל לא עושה את זה, כמובא בממצאים ברישא) אלא גם שצה"ל הוא חוט השדרה של המדינה, בגלל האמינות הגבוהה שלו לעומת הצדדים האחרים.
אני עדיין לא מבין, אתה ממש חושב שהציבור לא מנסה לבחור אנשים ראויים?
גם אם צה"ל "הוא חוט השדרה של המדינה" זה לא מראה שהציבור חושב שהפיתרון היחידי לכל דבר הוא "להיכנס בהם".
"רוב הציבור כלל לא הבין מה פסול בלראות חיילת לובשת מדים באמצע קונצרט רוק". פסול? פססססווווולללללל?
אומו.
לא בלי מדים,
לובשת מדים.
נראה לי שהעם תופס את צה"ל כצבא העם, את חייליו כבני בעם, ובקיצור "הצבא זה אני". מתך תפיסה כזו, ברור שיש לו אמון בצבא, וברור שלחיילת מותר ללכת לקונצרט רוק.
אני לא מבין "איפה זה כואב לך"?
הבעיה היא שיותר מידי מאמינים בצה"ל?
הסקר שנערך לא היה בצורת תחרות, כלומר אנשים יכלו לתת אמון ביותר מגוף אחד. במילים אחרות – האמונה בצה"ל לא באה על חשבון האמונה בביהמ"ש.
בעצם השאלה שלי – איזו תוצאה היתה מניחה את דעתך? אחוזים נמוכים יותר לצה"ל או אחוזים גבוהים יותר לביהמ"ש?
חחח ומה יהיה אם נוציא את האמון בצהל מתרבותנו? נצחיל לחיות בפחד, יהונתן.
אני סבור שהסיבה שיש לציבור אמון בצבא הוא מפני שצה"ל עדיין נתפש (ולא בכדי) כ"צבא העם".
להבדיל משכבת הקצפת של הפוליטיקה, שלא ברור בכלל ש"כל אחד" יכול להגיע אליו, יש קונספציה כאילו שצה"ל הוא איכשהו שיוויוני יותר, או לכל הפחות הוא משהו ש"כולנו" לוקחים בו חלק. הוא גם מקור לגאווה (כאמור, לפחות עבור חלקנו), בעת שהדרג הפוליטי מקשה על הציבור מאד להתגאות בו.