פרטיות במקום העבודה, הסדר על ידי השוק הפרטי

מאז פסק הדין עב 010121/06 טלי איסקוב נ' הממונה על חוק עבודת נשים ו‫עב' 1158/06 רני פישר נ' אפיקי מים, התעוררה מחלוקת בנוגע לזכות המעביד לעיין בהודעות דואר אלקטרוני. בעוד שבהחלטה בנושא איסקוב קבע כי למעביד יש זכות לעיין בדואר האלקטרוני של מעסיקו, הנושא הפך להיות יותר ויותר משמעותי (פסק הדין נמצא כעת בערעור, בעזרת האגודה לזכויות האזרח) כאשר לאחר אותו פסק הדין, ותוך כדי אבחנה שלו, בהחלטה בנושא פישר קבע בית המשפט כי עדיין דרושה הסכמה אקטיבית של העובד.

למרות התבטאות מני מזוז כי לעובד אמורה להיות פרטיות במקום העבודה, עדיין בהסכמי העסקה רבים מחייבים את העובדים לחתום על הסכמה לציתות לדואר האלקטרוני שלהם.

וכאן, במקום שהשוק הפרטי כשל, וגם המדינה כשלה לתת מענה, בא השוק הפרטי לסדר: גלובס מדווחים היום כי התאחדות התעשיינים וההסתדרות יחתמו על הסכם שמסדיר את זכויותיהם של העובדים לפרטיות במקום העבודה: "ההסכם קובע, כי העובד יכול להשתמש במחשב במקום העבודה גם לצורך פעולות אישיות, שעליהן חל עקרון צנעת הפרט, ושאינן קשורות לעבודתו, בהיקף מידתי ובזמן סביר, בהתאם להוראות הדין ובהתאם לקבוע בהסכם."

כלומר, העקרון של מידתיות וצנעת הפרט שולט כאן, וראוי שהוא באמת ייושם. צל"ש לעופר עיני ולשרגא ברוש שהם מחליפים את המחוקק בנושא הזה.

14 תגובות ל-“פרטיות במקום העבודה, הסדר על ידי השוק הפרטי

  1. התבלבלת בשורה רביעית (מעביד-מעסיקו).

    "מידתי" זה עניין יחסי.

  2. אה… ניגשתי לקריאת הכתבה בגלובס, ושם כתוב שההסכם מאפשר למעסיק לקרוא דואל של העובדים, כולל בחשבונות Gmail הפרטיים שלהם. בלי קשר, אני לא יודע איזה תוקף משפטי יש להסכם כזה, ואיזו סנקציה תינקט כלפי מי שמפר אותו.
    טיפ ליתר בטחון: נכנסים לג'ימייל שלכם מהעבודה? השתמשו בחיבור מוצפן (כלומר הכנסו לכאן) ולפחות אי אפשר יהיה לקרוא את הדואר שלכם בלי אישורכם.

  3. ר"ש,
    לפי הבנתי (ולא קראתי את ההסכם, כי אין אותו עדיין), בדואר האישי שלך ובקבצים שלא קשורים לעבודה אסור בלי הסכמה מפורשת של העובד.

  4. פרט חשוב שמשום מה אף אחד לא מסביר: עד כמה שידוע לי גם אם אסור לעקוב אחרי תכתובות דואר אלקטרוני של עובד, גם אם אם אסור להאזין לשיחות של עובד וגם אם אסור לקרוא קבצים ששמורים על מחשב של עובד – המשמעות היא שאסור לקרוא, להאזין או לראות את התוכן. מה שכן מותר הוא לעקוב ולנהל רישום על כל מה שהוא לא התוכן.

    מותר למעסיק לבקש פירוט שיחות של עובד מסויים (בין אם מדובר בשלוחת טלפון נייח או בטלפון נייד שהמעסיק סיפק). מותר למעסיק לראות את תאריך ושעת השיחה, את משך השיחה ואת היעד ממנו התקבלה השיחה או אליו היא בוצעה. מותר למעסיק לעקוב אחרי רישום של הודעות דוא"ל ולקבל תיאור של נמענים אליהם נשלח הדוא"ל, תאריך ושעת ההודעה ואף גודל (משקל) ההודעה. כמו כן מותר למעסיק לראות רישום של אתרי אינטרנט אליהם גלש העובד ומשך השהיה בהם. מותר למעסיק לקבל רשימה של קבצים שמאוכסנים על מחשב של עובד, כולל שם הקובץ, גודלו וסוג הקובץ (תמונה, מוסיקה, סרטון וכד').
    הדבר היחיד שאסור למעסיק לקבל הוא את תוכן השיחות, תוכן הודעות הדוא"ל, פרטים שעובד מילא בטופס אינטרנט או דברים שאמר בשיחות טלפון.

  5. עידן,
    אתה מדבר על מה שנקרא "נתוני תקשורת", או מטא-מידע. המידע הזה, לפחות לדעתי, חסוי במידה זהה. אין הבדל בין העובדה שנזקתת לייעוץ משפטי (אתה מתקשר לעו"ד) לבין מה שהוא אמר לך. שניהם חסויים מבחינתי.

  6. מה שאני רואה כאן זה בעיקר בורות. מה הקשר של תיבת הדואר הפרטית של העובד למעביד שלו? האם יש ארגוני העובדים יכולים לותר בהסכם על זכויות של העובדים בקניינם הפרטי? האם הסכם קיבוצי יכול להתיר למעביד לערוך חיפוש בביתו של עובד או בתיבת הדואר הפרטית שלו בביתו או בתיבה הקולית שלו בחשבון הטלפון הפרטי שלו?
    מה שסביר הוא שמעביד יוכל לקבוע כללים בנוגע לשימוש במיוד שלו ובאמצעי התקשרות שלו, ובעידן שלנו בו רוב מוחלט של האוכלוסיה אינו נושא עליו ציוד תקשורת המאפשר גישה ישירה ונוחה לאינטרנט וגם מי שנושא עליו ציוד כזה משלם הון תועפות על השימוש בו מתאים שהמעביד יאפשר שימוש מידתי בקישור שלו לרשת לצרכים פרטיים של העובדים, בדיוק כמו שהוא מאפשר שימוש מידתי של העובדים בטלפון של העסק למטרות פרטיות. בסופו של דבר זה לטובת המעביד כי האופציה האחרת זה שעובדים יעזבו מדי פעם את העבודה כדי להתקשר החוצה. כך זה היה בעידן הטלפון הציבורי וכך זה יכל להיות בעידן האינטרנט קפה לולא אפשרו המעבידים את השימוש ברשת מהעבודה (או לפחות לא פקחו עליו).

  7. אם יורשה לי להוסיף את עשר האגורות שלי, או — ליתר דיוק — של עמדת היהדות המסורתית:

    קיים חרם בן מאות שנים, שהונהג על ידי רבינו גרשום, האוסר על כל אדם לפתוח מכתבים של אחרים המצויים בידיו ולקרוא בהם ללא רשות השולח או הנמען.

    אני מוצא את האופן בו מיושמת הלכה בת מאות שנים בטכנולוגיה של המאה ה-21, מרתקת.

  8. נחום,
    כזכור לי, חרם דרבנו גרשום אשר על פוליגמיה.

    עופר,
    תיבת הדואר הפרטית של העובד לא תפתח, בכל מקרה, ב"הסכמתו" על ידי חתימה על הסכם העסקה (כיוון שזה הסכם לא חוקי). אני לא הייתי מייעץ ללקוחות שלי להכניס כזה סעיף להסכם.

    אגב, אני לא חושב שזה יעיל בכלל לחפש בתיבת הדואר האישית של העובד בשביל "להוכיח" משהו, הרי כיוון שהוא זה ששולט בה, הוא תמיד יכול למחוק בשניה שמתעורר חשד את המיילים החשודים וזהו.

  9. "אשר על פוליגמיה"? משפט קטוע או תקלדה?

  10. אשמח לשמוע את דעתכם המלומדת על הסוגיה הבאה:

    המעסיק מסר לעובד טלפון נייד הרשום על שם המעסיק
    העובד משלם מכרטיס האשראי הפרטי שלו את חשבון הטלפון.
    המעסיק משתתף בסכום סמלי קבוע אותו הוא מעביר לעובד דרך המשכורת.

    האם המעסיק רשאי לדרוש פרוט שיחות עבור הקו? הרי ברור מאופי ההתקשרות כי העובד רשאי לבצע שיחות פרטיות בקו שאת עלותם הוא משלם מכיסו? כיצד ניתן להפריד בין הפרטיות של העובד לזכויות המעסיק?

    תודה לעונים

  11. התשובה כאן מסובכת מדי, ואם תצרף מסמכים ראויים ניתן יהיה להבין מה מהות ההסכם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *