הפרלמנט האיראני דן בימים אלו בהצעת חוק שתקבע עונש מוות לבלוגרים שישחיתו את ערכי המוסר או יפגעו בריבונות המדינה; על פי הצעת החוק “הענישה לבני אדם המבצעים פשעים אלו, אלא אם נקבע אחרת, היא הכרזתם כאויבי המדינה ואויביו של אלהים עלי אדמות (…)”, כלומר עונש מוות על פי חוק העונשין האיסלאמי. ענישה כל כך חמורה נגד ביטוי היא לא אחרת מאשר פעילות שנועדה לסכל את השיח הדמוקרטי באותה מדינה וברור שעלינו להתנגד אליה ולפעול למען חופש הביטוי של הבלוגרים האיראנים.

אולם מנגד, בצד הזה של המירוץ הגרעיני, עולה הצעת חוק מסוכנת לא פחות. אם הצעת החוק האיראנית באה להרוג את המתבטאים, הצעת החוק של ישראל חסון ששבה לדיון בכנסת השבוע (ועוד לא ברור מה מטרתה) אמורה להרוג את הביטוי עצמו. כפי שמסביר עו”ד אבנר פינצ’וק, לאנונימיות יש מימד משחרר שמאפשר לנו לדבר בחופשיות ולהביא לדיון נושאים שלא היו מגיעים אם היינו צריכים לחשוף את הכל.

מוזר שאדם כמו ישראל חסון מבקש לשפר את תרבות הביטוי בישראל, אותה מדינה בה המשנה לראש הממשלה  חיים רמון מביע את דעתו על המשנה לנשיא בית המשפט העליון לשעבר מישאל חשין; רמון מבהיר כי: “מי שמכיר את ההיסטוריה האישית של מישאל חשין יודע שעברו מוכתם בכתם של התנהגות מוסרית שאין בזויה ממנה, ושעצם כהונתו כשופט מבזה את בית המשפט העליון”. חשין היה מטובי השופטים בבית המשפט ונתן פסקי דין מאלפים ומרתקים; תגובתו של חשין היתה תגובה עניינית ותשובתו של רמון היתה אד-הומינם. התבטאות זו של רמון פשוט אינה עומדת בקנה אחד עם תפקידו כמשנה לראש הממשלה, אבל היא משקפת את הרמה בה מתנהל הדיון הציבורי בישראל.

בערך ענייני כמו התגובה של חיים רמון ובערך באותה רמה, "טופי והגורילה".

רק בהערת אגב, התגובה של רמון לא שונה בהרבה מהטוקבקים המתלהמים באתרי החדשות בישראל; מישאל חשין נשאל בשידור לגבי ועדת החקירה הפיקטיבית שדניאל פרידמן, שר המשפטים, וחיים רמון, המשנה לראש הממשלה, ביקשו להקים לאחר האזנות הסתר המנוגדות לחוק במשפטו של רמון. הבעיה האמיתית, כמובן, לא היתה שההאזנות היו מנוגדות לחוק, אלא שהתופעה של האזנות סתר לא חוקיות היא כה נרחבת ונעשית כמעט וללא ביקורת שיפוטית. אם יש מקום לחקירה, היא לא צריכה להיות פרטנית.

הטוקבקים, ובמיוחד אלו האנונימים, שרבים רואים בהם את הרעה החולה, הם הכלי של אלו שאין להם לשכה ודובר לשלוח תגובות על כל ידיעה. כאשר הביפרים רועשים לאחר כל פיגוע וחברי כנסת מגיבים על כל אירוע בצורה שמבהירה שללא תגובתם לא היתה אפשרות בכלל לקיים שיח ציבורי, ההמונים צריכים את תקשורת ההמונים שלהם.

אולי הגיעה העת להבין מהי מטרתה של תקשורת המונים: לתת כלים להמון לדבר, לא לתת כלי שידבר להמון. עבודה שחורה, לדוגמא, היא אחד מכלים אלו; מטרת עבודה שחורה היא לצור שיחה; אכן, פוסטים בעבודה שחורה עוברים עריכה אולם הם גם מתפרסמים בעילום שם על מנת להגן, לעיתים, על מקורות כמו שחוק הגנה על עובדים חושפי שחיתויות אמור לעשות.

ביום רביעי הקרוב יציג ישראל חסון את "הצעת הפשרה" שלו שגובשה, ככל הנראה, בהסכמת האתרים. הצעת הפשרה עשויה להשפיע על זכויותיהם של מיליוני אנשים אחרים לביטוי; אולם, אף לא אדם אחד הרים את קולו והבהיר שהצעת הפשרה חייבת לכלול גם הכרה בזכותם של הטוקבקיסטים לטקבק. המחוקק כאן, כמו כשזה נוגע לתיבת הדואר של המעביד, מעדיף לא להכנס לשאלות הקשות באמת; אותן הוא ישאיר ליפי נפש שיטענו שזכותם לכתוב טוקבקים נפגעת…

[פורסם במקור בעבודה שחורה בשינויים קלים מאוד]