מי ששותק הוא יגאל עמיר

אלימות פוליטית היא קיצוניות.
כמעט שלוש עשרה שנים לאחר רצח ראש הממשלה יצחק רבין ומדינת ישראל, או אזרחיה ליתר דיוק, לא מיישמת את הלקח. דווקא נסיון ההתנקשות בזאב שטרנהל מראה, כפי ששטרנהל אומר בצדק, שזו סופה של הדמוקרטיה. מאז ומעולם היתה אלימות פוליטית בישראל. אותה אלימות, כפי שמורי אהוד שפרינצק זצ"ל לימד אותי, תמיד הצליחה איכשהוא להשאר במימדים אזוטריים. תמיד "שוליים סהרוריים" (וכמעט תמיד מימין).

[ביני לביני אני תוהה מי הוא אותו אדם שהרגיש נכון להכין מטען חבלה על מנת לפגוע באדם אחר בעקבות הבעת דעותיו? מי הוא אותו אדם ש"באקט של הגנה עצמית" החליט כי הדרך היחידה למנוע את השמדת עם ישראל לדורותיו יש לרצוח את זאב שטרנהל? כותב ג'ון סטוארט מיל כי "התכלית היחידה המעניקה לבין המין האנושי, כיחדים או ככלל, את הרשות להתערב בחירותם של אנשים מביניהם לפעול, היא הגנה עצמית; שהמטרה היחידה אשר למענה אפשר להפעיל כח בצדק כלפי כל חבר בקהילה מתורבתת בניגוד לרצונו היא כדי למנוע נזק לאחרים" (על החירות, ספרי עליית הגג (2006), עמ' 53)].

התקשורת צריכה להתנצל
ואכן, התקשורת הישראלית היא זו שצריכה להכות על חטאיה; זו אינה קמה ומעלה שוב ושוב את השאלה מי עשה זאת, זו אינה מפרסמת את דברי ההסתה שקדמו לנסיון הרצח, את הפרות החוק המרובות מצד הימין, אלא זו מציגה את הפוגעים כ"שוליים סהרורים". פגיעה באיש אקדמיה, חף מפשע, על התבטאויותיו אינה שונה בהרבה מרצח של ילדה בת ארבע. שני האנשים נפגעו למרות שלא פגעו באדם, על ידי תוקף חזק מהם בהרבה, ומבלי כל התראה. האירוע האחד כיכב בחדשות לאורך כחודש, האירוע השני זכה לאזכורים מינוריים ומושתק.

השתיקה של התקשורת בנושא שטרנהל היא חיזוק ידיהם של יגאל עמיר הבא. זה כבר יושב ורואה: פגעו באיש אקדמיה ולא נעשה דבר, השב"כ לא מצא ולא ימצא את מי שניסה לרצוח, וגם אני יכול לעשות זאת. המטען הבא יונח מתחת למכוניתו של חבר כנסת מהשמאל המתון (אגב, מי שצריך לחשוש הם חברי כנסת מ"קדימה" ו"העבודה". הם לא אידיאולוגיים מספיק, נגדם אלימות פוליטית תפעל) ולאחר שאותו מטען יונח, ישראל תתחיל במלחמת אחים.

"התקשורת", גוף אמורפי ככל שיהיה, חייבת ללמד ולחנך. האלימות הפוליטית היא כרסום יסודותיה של הדמוקרטיה, היא הופכת את השיחה לאלימה ונותנת לגיטימציה להשתקה. תפקידה של התקשורת הוא לא רק ליידע, אלא גם להבהיר ולהחדיר לאומה את הסכנות שיש באותה אלימות.

הדחקת המפה ימינה.

טקס זכרון אלטרנטיבי לרבין
אותם שוליים סהרוריים, להזכירכם, רחבים כמעט כמו המיינסטרים. השוליים כאן דחקו את המרכז עד שלא נותר כמעט ממנו אלא בצד השמאלי. לא בכדי מכנים בימין את "שלום עכשיו" כארגון שמאל קיצוני, המטרה שלהם להזיז את השוליים השמאליים לאותו מרחק מהמרכז כמו השוליים הימניים. פעם, ארגון היה צריך להפעיל אלימות כדי להקרא ארגון קיצוני, היום, ארגוני הימין מכנים כל ארגון ששמאלה מהליכוד כשמאל קיצוני: ציפי לבני היא שמאל קיצוני, אפילו שזו נחשבת כיום במרכז המפה הפוליטית בדיוק.

הדיאלקטיקה של האלימות.
אבל זה צפוי; הדיאלקטיקה הימנית היא אלימה. בימין זועמים תמיד, זועמים כששמעון פרס נפגש עם יאסר ערפאת, כשיו"ר ועדת חוקה מעכב חוק, כשמותחים ביקורת על הבניה בהתנחלויות, וכשמזיזים את גדר ההפרדה בגלל ממצאים ארכיאולוגיים. עם כל הזעם הזה, לא ראוי שהוא יתועל למקום כלשהוא? (אגב, בשמאל זועמים רק שישית מהפעמים)

השפה של הימין אלימה, והלגיטימיות של פעולות אלימות מגיעה בדיאלקט הימני: ברוך מרזל במודע הודיע כי לא יגנה את הפגיעה בשטרנהל (וגם כנראה לא ממש מגנה את רצח רבין), אקט סמנטי שאפילו לא דורש הרבה יותר משקר קטן. אפילו הרשות הפלשתינאית מגנה פיגועים, שלא נדבר על כך שהשמאל מתנגד לפגיעה אלימה במתנחלים. אבל בישראל? בישראל האלימות היא אקט לגיטימי על ידי הימין, כל עוד הוא לא מבוצע כנגדו.

לקריאה נוספת
נמרוד ברנע: כולנו שטרנהל
יוסי גורביץ: האם חל דין רודף על הרב ישראל רוזן? הזמנה לדיון

24 תגובות ל-“מי ששותק הוא יגאל עמיר

  1. רק לחידוד הנקודה – בשמאל אולי זועמים רק שישית מכמות הפעמים, אבל גם בשישית זו אני לא זוכר הרבה מקרים (שזה כסת"ח לאני לא זוכר בכלל מקרים) שהזעם תורגם למטעני חבלה/התנקשויות למיניהן.

  2. (שלא) במפתיע, עוזי לנדאו כותב דברים דומים על התקשורת:

    "מפלגת התקשורת" … במקום שתתריע בפני הציבור על סכנות ותעורר וויכוח מעמיק, היא מעלימה עובדות, סותמת פיות מונעת מהציבור דיון אמיתי.

    (שלא) במפתיע, הדוגמה שלו הפוכה:

    אפשר כבר לראות איך מפלגת התקשורת מתגייסת לנצל את ההזדמנות "החגיגית" הזו [נסיון ההתנקשות בשטרנהל], כדי שוב להכפיש את המחנה הלאומי הדמוקרטי כולו.

    ההיטפלות האינסופית לתקשורת היא הפנים החדשות של "איך הם לא מבינים שאני צודק?", ואין בה טעם. אני לא רואה דרך לגשר על פערי הגישה האלה, שלא לדבר על הפערים המוסריים.

  3. אירוני משהו שאתה כותב שהשמאל מתנגד לפגיעה אלימה במתנחלים בעוד שטרנהל עצמו הצדיק פגיעה כזו.

    הוא כתב: "אילו היתה בפלשתינאים מעט תבונה, הם היו מרכזים את מאבקם נגד ההתנחלויות, לא פוגעים בנשים ובילדים ונמנעים מירי על גילה, על נחל עוז ועל שדרות. כן היו נמנעים מהנחת מטענים בצדו המערבי של הקו הירוק."
    http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArt.jhtml?itemNo=33854

    בוודאי שזה לא מצדיק פגיעה פיזית בו, אבל הוא לא טלית שכולה תכלת.
    ולגבי הבאת האלימות של הצד השמאלי מהלכה למעשה, הפלסטינים שמעו לעצתו פעמים רבות עשרות מונים מאשר קיצוני הימין שמעו לרבנים המסיתים הנתעבים גם הם בעיני.

  4. רק אותי הצחיק שאתה מביא ראיה מאזכורים תקשורתיים על כמה פעמים זועמים בימין ובשמאל? כלומר, מי בדיוק בחר את המילים בהם להביע את אי ההסכמה עם מה-שלא-יהיה, ה"זועם" עצמו?

    למען הסר ספק, מעשה האלימות הזה הוא נתעב, ולו רק בגלל ש"על דיבורים לא מרביצים", כמו שאנחנו מחנכים את הילדים כשהם רבים ומכים כי "הוא אמר לי". אין שום צידוק למעשה כזה.

    מצד שני, כמו שציין אלירם, הנה הסתה שעובדת הרבה יותר פעמים מאשר ההסתה מהמחנה השני. אם קוראים לחקירת המסיתים מימין (ומידי פעם גם מבצעים), ראוי לחקור גם את המסיתים משמאל.

  5. אלירם,
    בציטוט שהבאת לא היתה הסתה לאלימות. זה לא שונה בהרבה מאהוד ברק שאמר בזמנו שהוא היה הולך להיות מחבל בחמאס אם הוא היה פלשתינאי.

    יחזקאל,
    רוב הציטוטים מהעיתונות ומגוגל מבוססים על ההודעות לעיתונות של הימין, זה לא כל כך בלתי סביר שהם מביעים את הזעם שלהם באמצעות ההודעות.

  6. "אילו היתה בפלשתינאים מעט תבונה, הם היו מרכזים את מאבקם נגד ההתנחלויות, לא פוגעים בנשים ובילדים ונמנעים מירי על גילה, על נחל עוז ועל שדרות. כן היו נמנעים מהנחת מטענים בצדו המערבי של הקו הירוק."

    "אילו היתה ביפאנים מעט תבונה היו מרכזים את מאבקם נגד בריטניה, ונמענים מהתקפה על ארצות הברית"

    מי שחושב שהמשפט השני מביע תמיכה בעמדתה של יפאן כנגד בריטניה צריך ללמוד מעט בהבנת הנקרא. מסתבר שהתדרדרות מערכת החינוך תוביל את המדינה לאבדון מהר מכפי שחשבנו.

  7. האזרח דרור,
    חשבתי על כך (אולי בזכות העובדה ש*לא* למדתי במערכת החינוך, לה אתה מייחס התדרדרות. במערכת החינוך החרדית כנראה לא חל שינוי :) ). אני מסכים שלוגית זה שקול ל"אם הייתי נולד פלסטיני – הייתי חמאסניק", אבל האם אין הבדל ברוח הדברים, במיוחד לאור התבטאויות אחרות של האיש? אינני בטוח.

    מצד שני, אולי הוא דווקא נגד שיחות שלום ומעודד מציאת פתרונות חלופיים להידברות, הרי מה טעם לדבר עם חסר תבונה? (ציניות, אין צורך להסביר שלא לזאת התכוון פרופ' שטרנהל.)

    אור,
    אם לא היה ברור, הכוונה לעידוד הטרור הפלסטיני המכה יותר מאשר טרור ימני עשה אי פעם. (אם הדברים נחשבים לעידוד טרור זה, כאן מגיע מה שאמר האזרח דרור.)

  8. למה לי? קודם כל, יש לי בלוג שמוקדש לעצבים… ואם אני צריכה רפרשמנט – עכשיו זה רשמי – אתה נמצא בעמוד הראשון של הזעם בגוגל, מי צריך RSS?

  9. אור,
    השמאל הוא לא פלסטיני (טוב, נו, אולי חוץ מבירנבוים) רק אם אתה קורא "שמאל" רק ליהודים. למה אתה מתעלם מאזרחי המדינה הערבים המגדירים עצמם כפלסטינים מדי פעם? הם לא מצביעים ונבחרים לכנסת?
    אז יש ויש.

    יהונתן, והאזרח דרור: אתם לא רואה בדבריו הסתה?

    הרי אם מישהו יכתוב "אילו היתה במתנחלים מעט תבונה, הם היו מרכזים את מאבקם נגד השלטון והיו נמנעים מהנחת מטענים בבתיהם של אישי ציבור שאינם בעלי תפקיד פוליטי בכיר" המשטרה תעצור אותו תוך שעה.

    טוב, נו, תוך יומיים מהרגע שזה יפורסם בעיתונים.

  10. אלירם,

    ההתבטאות של ברק (מטמון גוגל) היא הסתה בדיוק באותה רמה. שניהם אומרים רק מה היה חכם שארגוני הטרור היו עושים, בדיוק כמו שאני הייתי אומר ש"אם ארגון טרור היה באמת רוצה להשתיק את המדינה, הוא היה מניח מטען חבלה ומפיל את גשר השלום". האם זה הסתה לפיגוע או רק משהו אחר?

    אם מתנחל היה אומר "אם המתנחלים היו רוצים להפיל את השלטון, אם היו מחדירים את חבריהם עמוק לתוך המערכת הצבאית" זו היתה הסתה למרד? לא.

  11. אני לא אוהב את המילה "דמוקרטיה". מי שמגן עליה בעור שיניו לא מציית לכללים שלה. אין לדמוקרטיה שלנו יסודות אם רק דעות של צד אחד לגיטימיות, ודעות של צד שני הן נחשבות אלימות ומסיתות.

    אם כבר מדברים על דיאלקטיקה, אז הדיאלקטיקה השמאלנית לא יותר טובה מזו הימנית. הדיאלקטיקה הזאת מנסה לקשור את הפוליטיקה שלה להומניזם בשביל להכתים את היריב הימני שכביכול אינו כזה, הימין הוא הרי כוחני, אלים, לא סובלני ולא הומניסטי. הוא מחרחר מלחמה, בעוד שהשמאל שוחר שלום ובעל נפש יפה. הימין הוא בעל נפש מכוערת, ומייצג את כל הרע. הוא מסית, הוא אויב הדמוקרטיה שהשמאל כל כך מגן עליה. האמנם?

    ככל הידוע לי דווקא השמאל הציוני הסוציאל-דמוקרטי הוא זה ששקוע בשכרון כח ואלימות. התפיסה הבטחונית מקורותיה דווקא בהגות הסוציאליסטית של השמאל. שלטון הגנרלים הוא שמאלני, אהוד ברק ועמי איילון היו גנרלים. גם אריאל שרון היה גנרל, וגם יצחק רבין.

    אני לא אוהב דמגוגיה, אני לא אוהב לשמוע את המילים דמוקרטיה, אלימות והסתה באותו המשפט ובטח לא לראות את המילה יגאל עמיר משתחלת לשם. יגאל עמיר לא ייצג אף אחד מלבד את עצמו ואת מי ששלח אותו (שזה בתכל'ס אבישי רביב, המפעיל שלו בשב"כ). הנסיון להקיש בין הקולות הדומיננטיים בימין הניצי לבין יגאל עמיר ואלימות פוליטית ופיזית הוא פסול בעיני. אני לא רואה את אף אחד מחברי הכנסת של הימין מעודדים אלימות, הם מגנים אותה. גם הניצים ביותר.

    אלימות היא אויבת הדמוקרטיה, וכל מי שמאמין בדמוקרטיה פוסל אותה. שזה בערך כל חברי הכנסת של הימין כיום. מי שלא מאמין בדמוקרטיה הוא מיעוט זניח שנמצא מחוץ לחוק ולא קשור לאף אחד. כהנא לא האמין בדמוקרטיה, אבל כהנא לא מייצג את הימין. אם כבר מדברים על מפלגות שלא מאמינות בדמוקרטיה, אפשר להניף אצבע כלפי המפלגות החרדיות, הערביות והקומוניסטיות. דווקא אל הימין?

    התרבות הפוליטית בארץ רגילה לפסול את הדעה שכנגד בהשוואה שלה לקיצוניות, ואפשר להניח שמדובר באחת משתי אמיתויות: או שאף דעה כזאת לא לגיטימית ובאמת אין שוליים סהרוריים. גם ימין וגם שמאל אינם נמצאים בקצוות, יש כזה דבר מרכז והמרכז הוא ניטרלי, גם הימין וגם השמאל המתונים. האמת השניה היא ששתי הדעות לגיטימיות, וזו עובדה: אין מרכז, יש רק שני קיצונים מנוגדים. שמאל הוא קיצוני בסתר ליבו, ימין הוא קיצוני בסתר ליבו. יש מי שמחצין את הקיצוניות ויש מי שמפנים אותה ומעמיד פני מתון, ממנו צריך להזהר.

    באשר לפרופ' שטרנהל. באותה מידה שאפשר להאשים את הימין ללא ראיות מוצקות, אפשר גם לטעון שהוא בנה מטען מאולתר ונפצע בתאונת עבודה. אפשר גם לטעון שמדובר בפרובוקציה מבויימת, שהוא לא באמת נפצע, שהוא נפצע על רקע שאינו פוליטי או שמישהו מהשמאל פצע אותו בכדי להניף אצבע כלפי הימין. האמת שזה לא מעניין כל כך מי עשה את מה ולמה. מעניין הוא ששום יסודות של הדמוקרטיה לא התערערו. היסודות עדיין קיימים, פרופ' שטרנהל לא קשור אליהם. הוא נמצא במקביל אליהם ואין לו שום השקה איתם. יש לו עניין עם אנשים שלא לגיטימיים גם בחוגים הפוליטיים שלהם, אף אחד לא מקבל את דעותיהם ולכן הכללה אינה במקום.

  12. אבי,

    אני לא אוהב את המילה "דמוקרטיה". מי שמגן עליה בעור שיניו לא מציית לכללים שלה. אין לדמוקרטיה שלנו יסודות אם רק דעות של צד אחד לגיטימיות, ודעות של צד שני הן נחשבות אלימות ומסיתות.

    דעות הן תמיד לגיטימיות, שימוש באלימות על מנת לכפות אותה היא פעולה אלימוה ומגונה.

    אם כבר מדברים על דיאלקטיקה, אז הדיאלקטיקה השמאלנית לא יותר טובה מזו הימנית. הדיאלקטיקה הזאת מנסה לקשור את הפוליטיקה שלה להומניזם בשביל להכתים את היריב הימני שכביכול אינו כזה, הימין הוא הרי כוחני, אלים, לא סובלני ולא הומניסטי. הוא מחרחר מלחמה, בעוד שהשמאל שוחר שלום ובעל נפש יפה. הימין הוא בעל נפש מכוערת, ומייצג את כל הרע. הוא מסית, הוא אויב הדמוקרטיה שהשמאל כל כך מגן עליה. האמנם?

    יש ימין אחר, והוא ימין טוב (מיוצג כיום מאוד בליכוד, אגב). ימין שמאמין בכלכלה חופשית ובחירויות האזרח. אותו ימין, אבל, תקוע באותה מפלגה עם אנשים שלא יכולים להיות דבר אחר מלבד גזענים.

    ככל הידוע לי דווקא השמאל הציוני הסוציאל-דמוקרטי הוא זה ששקוע בשכרון כח ואלימות. התפיסה הבטחונית מקורותיה דווקא בהגות הסוציאליסטית של השמאל. שלטון הגנרלים הוא שמאלני, אהוד ברק ועמי איילון היו גנרלים. גם אריאל שרון היה גנרל, וגם יצחק רבין.

    אהוד ברק ועמי איילון לא ממש שמאלנים. לפחות מבחינה כלכלית, ברק הוא ימני בדיוק כמו ביבי.

    אני לא אוהב דמגוגיה, אני לא אוהב לשמוע את המילים דמוקרטיה, אלימות והסתה באותו המשפט ובטח לא לראות את המילה יגאל עמיר משתחלת לשם. יגאל עמיר לא ייצג אף אחד מלבד את עצמו ואת מי ששלח אותו (שזה בתכל'ס אבישי רביב, המפעיל שלו בשב"כ). הנסיון להקיש בין הקולות הדומיננטיים בימין הניצי לבין יגאל עמיר ואלימות פוליטית ופיזית הוא פסול בעיני. אני לא רואה את אף אחד מחברי הכנסת של הימין מעודדים אלימות, הם מגנים אותה. גם הניצים ביותר.

    אני לא רואה מספיק גינויים כדי להתחיל בדק בית. אף אחד מחברי הכנסת של הימין הקיצוני לא מגנה בצורה מפורשת את הפיגוע. איפה אריה אלדד?

    אלימות היא אויבת הדמוקרטיה, וכל מי שמאמין בדמוקרטיה פוסל אותה. שזה בערך כל חברי הכנסת של הימין כיום. מי שלא מאמין בדמוקרטיה הוא מיעוט זניח שנמצא מחוץ לחוק ולא קשור לאף אחד. כהנא לא האמין בדמוקרטיה, אבל כהנא לא מייצג את הימין. אם כבר מדברים על מפלגות שלא מאמינות בדמוקרטיה, אפשר להניף אצבע כלפי המפלגות החרדיות, הערביות והקומוניסטיות. דווקא אל הימין?

    המפלגות הערביות מבחינתי הן ימניות בדיוק כמו המפלגות ה"יהודיות".

    התרבות הפוליטית בארץ רגילה לפסול את הדעה שכנגד בהשוואה שלה לקיצוניות, ואפשר להניח שמדובר באחת משתי אמיתויות: או שאף דעה כזאת לא לגיטימית ובאמת אין שוליים סהרוריים. גם ימין וגם שמאל אינם נמצאים בקצוות, יש כזה דבר מרכז והמרכז הוא ניטרלי, גם הימין וגם השמאל המתונים. האמת השניה היא ששתי הדעות לגיטימיות, וזו עובדה: אין מרכז, יש רק שני קיצונים מנוגדים. שמאל הוא קיצוני בסתר ליבו, ימין הוא קיצוני בסתר ליבו. יש מי שמחצין את הקיצוניות ויש מי שמפנים אותה ומעמיד פני מתון, ממנו צריך להזהר.

    יש לא מעט ספקטרום של דעות שנחשב מתון, החל מאמונה שצריך להחזיק את השטחים כבושים גם במחיר של מוות של אזרחים, דרך אמונה שצריך לחתור להפרדות מהפלשתינאים, עד אמונה במדינה אחת שתכיל את כל האזרחים (שים לב למעגליות, אגב). הדעות שמאפשרות אלימות נגד חיילים, מתנחלים ותושבים פלשתינאים הן הקיצוניות.

    באשר לפרופ' שטרנהל. באותה מידה שאפשר להאשים את הימין ללא ראיות מוצקות, אפשר גם לטעון שהוא בנה מטען מאולתר ונפצע בתאונת עבודה. אפשר גם לטעון שמדובר בפרובוקציה מבויימת, שהוא לא באמת נפצע, שהוא נפצע על רקע שאינו פוליטי או שמישהו מהשמאל פצע אותו בכדי להניף אצבע כלפי הימין. האמת שזה לא מעניין כל כך מי עשה את מה ולמה. מעניין הוא ששום יסודות של הדמוקרטיה לא התערערו. היסודות עדיין קיימים, פרופ' שטרנהל לא קשור אליהם. הוא נמצא במקביל אליהם ואין לו שום השקה איתם. יש לו עניין עם אנשים שלא לגיטימיים גם בחוגים הפוליטיים שלהם, אף אחד לא מקבל את דעותיהם ולכן הכללה אינה במקום.

    אפשר ל עשות זאת, אבל בניגוד, נניח, לראיות שיש בשטח: כרוזים הקוראים לפגוע בו, התרת דמו על ידי רבנים ועוד (ועוד לא התחלנו לדבר על קונספירציות רבין למניהן).

  13. נוכל להסכים שבארץ ימין הוא לא ימין ושמאל הוא לא שמאל. השמאל בארץ הוא ניאו-ליברלי כמו הימין בארה"ב. הימין בארץ (מפד"ל) הוא סוציאליסטי כמו השמאל באירופה. המתנחלים מגשימים חזון של הציונות החלוצית מתחילת המאה העשרים, שהיא שמאל. הדבר היחיד שמגדיר בארץ שמאל לימין הוא הגישה הניצית ומידת ההתבטאות בקשר ל"להכנס באמא של הערבים". אם אהוד ברק לא שמאלנים, וגם לא עמי איילון, איך זה ששניהם התמודדו על ראשות מפלגת שמאל? (עניתי קודם).

    ובקשר לשטרנהל. כל הממצאים, כולל הודעות בפורומים, כולל כרוזים – אי אפשר להוכיח חד משמעית שמדובר בפעילים ימנים אותנטיים שאינם מושתלים. הגענו למצב אבסורדי שבימין הקיצוני נמצאים בערך רק שני אנשים: ברוך מרזל ואיתמר בן גביר שבאיזה שהוא שלב החברים הפרנואידים שלהם חשדו שהם בעצמם מושתלים של השב"כ. מה שאומר, בימין הקיצוני, הם חוששים, כולם מושתלים. אין כזה דבר ימין קיצוני. אני טוען דרך אגב שאין, לפחות לא באותם מימדים שמוצגים בתקשורת.

    לצערי או לא לצערי אני מכיר אישית את דניאלה וייס. אלה לא דעותיה. דעותיה הן ניציות, והיא אקטיביסטית. אבל היא אינה דוגלת באלימות מהסוג הזה של מטען צינור נגד שטרנהל. דניאלה וייס כמשל לפעילת ימין מיליטנטית קיצונית. האם זוהי קיצונות?

  14. דניאלה וייס לא ניסתה להתנקש בהוגים שמאלנים. היא גם לא איימה על חיי שוטרים, היא איימה "שהארץ תבער", מדובר במחאה והפגנה. דניאלה וייס הואשמה בהפרת סדר, לא בסיכון חיי שוטרים. יש הבדל מהותי בין איום ברצח לבין איום בהפגנה. יש גם הבדל בין אלימות פיזית יזומה לבין עימות מול שוטרים שגלש לאלימות פיזית (כמו בשכונה: מי התחיל?). נחזור לנושא הדיון, דניאלה וייס היא לא איתמר בן גביר. דניאלה וייס היא פעילה פוליטית וראש מועצה, איתמר בן גביר הוא חבר בארגון שנמצא מחוץ לחוק. וגם ברוך מרזל. שניהם ישבו בכלא ומחזיקים בתיקים בטחוניים. שניהם נמצאים מחוץ לקונצנזוס, היא לא. הם לא קיימים, היא כן. הם מוקצים גם בקרב הציבור שלהם, היא מובילה. הסיבה: הם פרובוקטורים, הם זרם שולי. שוב, בא נחזור לנושא הדיון ולא נטפל לדניאלה וייס. ניסיתי להביא דוגמה ממישהי שנמצאת עדיין בקונצנזוס, אולי לא הצלחתי להביא דוגמא טובה למישהי שלא ניסתה להתנקש בפועל ולהטמין מטעני צינור.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *