תמונה על תנאי

0.
השבוע פסק בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט ארנון דראל) כי לאדם יש את הזכות לשלול בדיעבד את הסכמתו לשימוש בתמונה שהוא צולם בה (א 6023/07 אפריאט נ' ידיעות אחרונות). באותו מקרה צולם שגב ישראל אפריאט על ידי צלם ידיעות אחרונות במהלך מצעד הגאווה של שנת 2004, מצעד שנערך במקום ציבורי לכל הדעות. אפריאט, לדבריו, התקשר למערכת העיתון וביקש כי לא יעשו שימוש בשנית בתמונתו. משעשה עיתון "ידיעות אחרונות" שימוש בתמונה שוב, תבע אפריאט סכום של מיליון ש"ח. בית המשפט קבע כי "[אפריאט] היה רשאי לחזור בו מהסכמתו, כפי שנלמדה מהשתתפותו במצעד הגאווה, לפגיעה באנונימיות שלו. הפרסומים השני והשלישי נעשו אפוא שלא בהסכמת התובע והם מהווים פגיעה בפרטיותו". (תודה! שליו) (ורק אני לא מבין איך אפריאט פתח בהליכים משפטיים כשהוא ידע  ששמו וזהותו המינית יתנוססו בעיתונות ובאינטרנט לאחר פסק הדין?)

1.
פסק הדין הנ"ל שגוי (כתבה בדהמרקר) כיוון שהוא מבטל את הודאות של שימוש בדמותו של אדם לאחר שהתקבלה הסכמתו. בדרך כלל, מרגע שאדם הסכים לעשות שימוש בתמונתו, אינו יכול הוא לחזור בעצמו כיוון שהשימוש כבר בוצע והתמונה (והמידע) נמצאים כבר ברשות הרבים. אם נשווה את המקרה לרע"א 6902/02 צדיק נ' ליבק, נבין איפה יש דיסוננס בפסיקה ומדוע חייבים לערער על אותה החלטה. בעוד שבמקרה של ליבק הצלם נתן הבטחה מפורשת לא לעשות שימוש בתמונה שצולמה בציבור, החוק קובע שככלל, יש זכות לעשות שימוש באותה תמונה (וראו). ההחלטה כי אפריאט רשאי לחזור בו מהסכמתו אומר בפועל שבכל יום יכולה לבוא הגברת בר רפאלי ולחזור בה מהסכמתה בעבר להשתתף בקמפיין עבור חברה כזו או אחרת? האם אז פוגעים בפרטיותה?

2.
דמיינו מצב היפותטי לחלוטין: עמרי שרון יוצא מהארון בריש גלי, מודה באהבתו העזה לגברים שהתפתחה במהלך שהותו בכלא. הכל בסדר ויפה עד שיום אחד הוא מגלה שפאפא אריאל שרון מתעורר מהקומה בה הוא נמצא. שרון ג'וניור פונה למוסף 'שבעה ימים' בו נערך הראיון שבו יצא מהארון לפני מספר חודשים ומודיע שבעקבות התעוררות אביו הצפויה, הוא לא רוצה שהעיתון יאזכר יותר את העדפותיו המיניות. האם המצב הזה הגיוני בכל צורה שהיא?

3.
מידע, מרגע שהגיע לציבור, ולא משנה כמה הוא ציבורי, לא יכול להלקח מהציבור. נחלת הכלל היא הנחלה של כולם, ומרגע שהוספת פנימה משהו, הוא נותר אצל כולם ולך יש בו זכות בדיוק כמו האדם הבא, זה לא משנה אם הזכות הזו היא פרטיות, קניין או שם טוב. בשיעורי תורת המשפט אמר מרצי, פרופ' אנדריי מרמור בפראפרזה על דבריי ג'ון לוק כי "אם אדם שם קטשופ בים, הוא לא הופך את הים לשלו". אבל לאותו אדם גם אין יותר זכות לקחת החוצה את הטעם המתוק-מלוח של הים.

4.
זו בעצם המהות והיופי של דיני המידע. הדיון הכה מעמיק במתח בין משהו שהוא ספק קניין ובעל אלמנטים שהם גם ציבוריים וגם פרטיים, אותו משהו שאי אפשר לגעת בו אלא רק לחשוב עליו. כל כך קרוב למחשבה, ויוצר כל כך הרבה בעיות שלא היו פעם. [וזו הסיבה שאני כל כך אוהב את העבודה שלי]

45 תגובות ל-“תמונה על תנאי

  1. מר אפריאט צולם כשהוא צועד במצעד הגאווה הירושלמי. על הצגת תמונתו בהקשר הזה אף אחד לא התלונן. הוא היה צריך לקחת בחשבון שכשהוא מגיע לאירוע כזה הוא עשוי להיחשף לתקשורת.
    אבל לאחר מכן הפך העיתון את התמונה הזאת לתמונה גנרית ששימשה בכתבות על הומוסקסואליות בצבא, ובמעשה הזה אני כן רואה בעייתיות. אפריאט ידע שהוא מופיע כצועד במצעד הגאווה (צעידה שאפשר בהחלט להסביר אותה למשפחה כהזדהות ותמיכה בחבר'ה ולא כיציאה מהארון), אבל הוא לא נידב את עצמו להיות פרזנטור של הומואים בצבא.

  2. בצלאל,
    אפריאט נתן את רשותו לידיעות אחרונות לעשות שימוש בתמונה כשהוא עמד במקום ציבורי. מרגע שזו רכשה זכות בתמונה, אי אפשר לתת לה זכות מותנת; כלומר, החוק לא אומר "מותר לך להשתמש בתמונות שצילמת בפומבי רק לצורך הדיווח".

    שוב, מה ההבדל בין המקרה של אפריאט לבין המקרה של בר רפאלי? (התמורה היא לא יסוד חשוב כאן, אגב) האם הוא היה יכול לבוא לצלם ולהגיד לו "אל תשתמש בתמונה"? לא. רק אם הצלם הסכים (כמו במקרה של ליבק) לא להשתמש בתמונה, אז מתחילה הסוגיה של שלילת השימוש.

  3. רציתי להעיר כשקראתי את הפוסט ברידר, והנה כבר התייחסת לנקודה הזו בעצמך, "התמורה היא לא יסוד חשוב כאן"? זו הפרת חוזה מפורשת, ולכן הדוגמה נראית לי לא מוצלחת.

    לא שאני חולק על עצם הפוסט מבחינת הסוגיה העקרונית. השאלה במקרה הספציפי, אם כדברי בצלאל, ככל הזכור לי יש תקדימים לתביעה על רקע של שימוש בתמונה כאילוסטרציה בהקשר מבזה. למשל, אם אכתוב כתבה (או פוסט) על עו"ד רמאי, נוכל, שודד כספי קליינטים ושאר מידות טובות כיו"ב, ואשים בגדול תמונה שלך(cc או לא?), כשמתחת לתמונה ייכתב: "עו"ד. תמונת אילוסטרציה." האם לא תתבע אותי על פגיעה בשמך הטוב? (שים לב למחמאה.)

  4. אפשרא להגיד שהתמונה צולמה בקונטקסט מסוים, וההסכמה שניתנה הינה עבור אותו קונטקסט בלבד.
    למשל, לו העיתון היה מפרסם אייטם על מצעדי גאווה ומצרף את התמונה, לא היתה לי טענה כלפיו (משפטית, לפחות. זה עדיין פשוט "לא יפה" להשתמש בתמונה אחרי שהמצולם ביקש בנימוס שלא יעשו את זה).

  5. יחזקאל,
    מבחינה חוזית אין הבדל אם בר רפאלי נתנה את הרשות שלה תמורת כסף או לא; מרגע שרשות ניתנה, אין הבדל כאן.

    לגבי השאלה של השימוש כתמונה שמוגדרת כאילוסטרציה, ככל שידוע לי, הכיתוב מתחת לתמונה שמבהיר שהיא אינה קשורה לכתבה הינו מספיק. התמונה צולמה במקום ציבורי ואין הבדל בין התמונה הזו לבין תמונה של מגדל האופרה. התמונה לא מוציאה את שמו של האדם רעה, אלא ההקשר שבה נעשה שימוש (וראה גם א 57405/03 מקמל נ' ידיעות אחרונות, א 50234/05 אמיתי נ' YNET וגם כאן (גילוי נאות וכו'))

    שים לב שהעילה כאן היתה של פגיעה בפרטיות, אם השופט היה דן בנושא לשון הרע, היתה כאן עילה אחרת. במקרה של שימוש בתמונתי תבחן הסוגיה של לשון הרע, במקרה של שימוש בתמונה ללא רשותי או בצורה שהתמונה עצמה פוגעת בי, תדרש לדון בפגיעה בפרטיות.

  6. בצלאל,
    התמונה צולמה ברשות הרבים. זכותה של ידיעות אחרונות לעשות עם תמונות שצילמה ברשות הרבים מה שהיא רוצה.

  7. יהונתן עד כמה שאני מבין את החוק אתה טועה. העיתון לא יכול לצלם אנשים ברחוב ולפרסם תמונות שלהם ללא הסכמתם (אתה בעצמך היית טוען שזו פגיעה בפרטיות). מרגע שניתנה ההסכמה יש שאלה של מה היו תנאי ההסכמה. אם ידיעות אחרונות הציגו את ההסכמה כאילו שהיא נקודתית למצעד הגאוה אז השימוש שלהם בתמונה של אפריאט כתמונה ג'נרית חורג מההסכמה.

    אם תשווה את זה לתמונות של דוגמן (שלידיעות לא היתה שום בעיה לארגן), הרי השימוש בהן בדרך כלל מוגבל מתוקף חוזה בהקשר מסוים ולזמן מסוים ולא יעלה על הדעת שישתמשו בהן בהקשר או זמן אחר.

    בכל מקרה היה כדאי שידיעות יפרידו בין מה שחוקי למה שראוי. מסתבר שהגועל נפש שם לא מוגבל רק לדפי העיתון. אפשר לחשוב שאין לידיעות 5000 שקלים לארגן תמונת אילוסטרציה עם דוגמן מקצועי.

  8. מרק – מצעד הגאווה בירושלים הוא ארוע חדשותי; לא סביר שעיתון יצטרך לקבל את הסכמת כל המצולמים בשביל לפרסם תמונה. למעשה, אם היתה דרישה כזו, כנראה שלא היו בעיתון תמונות כלל, חוץ מצילומי סטודיו של פוליטיקאים וידוענים.

  9. הגיע אלי היום באימייל מאתר "הפתגם היומי"

    אפשרות המחילה ביום כפורים לכאורה אינה הגיונית
    שכן מתבססת על שינוי העבר
    ולכן רואים שביום הנורא הזה מתגלים כוחות
    אין סופיים שמעל לחוקיות האנושי

    הרב שטיינזלץ, אור פני מלך 82

  10. או במלים אחרות,

    יש התנהגויות מחורבנות שהן חוקיות, אבל הן עדיין מחורבנות.

    ואפשר להחליט לא לעשות אותן.

    אם רק רוצים.

  11. מרק,
    כל אדם שנמצא ברשות הרבים מותר לצילום. אין צורך לבקש את רשותו. פרסום תמונה, אם היא בעלת אופי מביך, תדרוש את רשותו לאחר מכן (שים לב להבדל).

    חנן,
    צודק. אבל כשמישהו עושה משהו מחורבן הוא כפוף לביקורת, כמישהו עושה משהו לא חוקי, הוא כפוף לחוק.

  12. אף אחד (במקרה הזה לפחות, שמעון אמסלם ככל הנראה לא מסכים איתי) לא טען שהעובדה שהמצולם הומו מהווה לשון הרע כלפיו.
    חוץ מזה, מה זאת אומרת "אי אפשר לתת זכות מותנית"? לי דווקא די ברור שאפשר. הרי כל הקונספט של הק"ק מבוסס על הענקת זכות מותנית. נכון ששם הענקת הזכות ניתנת על ידי מי שמחזיק בזכויות הקנייניות ביצירה, אבל אני לא רואה את ההבדל הגדול בין זה לבין הענקת זכות שימוש בדמותו של אדם, בכפוף לתנאים אחרים שהוא מציב (הקשורים בזכותו לפרטיות, בזכותו לשם טוב וכיוצא באלה).

    וכל זה, כמובן, בלי קשר לשאלה מה ראוי ולא ראוי לעשות.

  13. עפרונית,
    CC הוא לא רשיון מותנה הדיר; הרשיון שאותו מצולם לקח הוא הדיר.

    אגב, לגבי אמסלם, במקרה של אמסלם לא עמדה הגנת "אמת דיברתי" שכאן היא כן קיימת (אך יש בעיה להוכיח צורך ציבורי).

    במקרה הזה הזכות היא לשימוש בנחלת הכלל, מרגע שאדם מתנה על זכויות הכלל (והיתה לי, לאפי פוקס ולדן אור-חוף שיחה מעניינת על זה ביום ה'), ההתניה פסולה. אי אפשר להגיד לך: "גברת עפרונית, אני אתן לך לצלם אותי בציבור בתנאי שאת תשלמי לי מיליון ש"ח". לך יש את הזכות לצלם אותי בציבור גם ללא הסכמתי. (שימי לב להבדל בין הזכות לצלם לבין הזכות לפרסם)

  14. התכוונתי לדיון המתסכל בשאלה האם לכנות אדם "הומו" מהווה קללה או ביטוי פוגע, ולא לשאר הדיון המשפטי (כן הגנות, לא הגנות וכו'). היות וכאן לא התעוררה עילה של לשון הרע, אין רלוונטיות לשאלה מה נטיותיו המיניות של המצולם.

    היות ולא הייתי חלק מהשיחה המעניינת שהייתה לכם ביום חמישי האחרון, וגם לא טרחתם לשלוח לי סיכום דיון ברוב חוצפתכם, אין לי שום דרך לדעת לאילו מסקנות הגעתם.
    אם הבנתי נכון, אפריאט תבע לא על עצם הצילום, אלא על עצם השימוש בצילום. לי יש את הזכות לצלם אנשים המצויים במקום ציבורי – אלהים יודעת שאני מנצלת את זכותי זו בנדיבות רבה – אבל באותה מידה אני חושבת שיש לאדם את הזכות להציב תנאים כאלו ואחרים לגבי אופן השימוש בדמותו. כמובן שהזכות הזו גמישה כמו כל זכות אחרת וכך גם מידת ההגנה עליה. אם מישהו, לדוגמא, מגיע להפגנה והוא מצולם במסגרת דיווח על ההפגנה אין לו מה להלין על כך[1]. אם מישהו הוא דמות ציבורית ההגנה על זכותו לפרטיות במצבים מסוימים קטנה יותר משל אדם פרטי (בגלל העניין הציבורי שיש בכך) וכיוצא באלו.

    [1] ולמרות זאת, בכל פעם שמישהו ביקש ממני למחוק תמונה שהוא הופיע בה אחרי שראה שצילמתי אותו, מחקתי אותה מהמצלמה כבר במקום. עם כל הכבוד לקדושת הדיווח העיתונאי ולאמת בפרסום, אין שום משמעות לשאלה אם בצמוד לידיעה תופיע דמותה של X כשהיא מנופפת בשלט, או דמותו של Y כשהוא קורא קריאות במגפון.

  15. עפרונית,
    ברור שכינוי אדם הומו הוא לא לשון הרע, זה כמו לקרוא למישהו נקבה, שמן, טיפש, ילדותי וכו'.

    לגבי השיחה המעניינת, אני חושש שהסיכום נרשם כאן: אי אפשר להפקיע את נחלת הכלל.

    אני חושב אבל, שמרגע שידיעות רכשו זכויות בתמונה, אין אפשרות להפקיע אותן מהם, אם נחזור למקרה המצער של אליסון צ'אנג.

  16. האמנם ברור? למי? איפה? כי יש לא מעט מקומות בישראל שבהם לקרוא למישהו "הומו" (ו,כן, גם נקבה או טיפש) הם עילה ברורה למכות כואבות מאד. אגב, ברור? לא לשופטים בשתי הערכאות בפרשת אמסלם (ואחרות) שהרגישו צורך לדון בעניין.

    אי אפשר להפקיע את נחלת הכלל, אבל אי אפשר להפקיע את זכותו של אדם על דמותו וחייו רק כי מדי פעם הוא מסתובב בנחלת הכלל הזו. אני מסכימה עם הפרשנות שנתן השופט – כשאתה צועד במצעד, מפגין בהפגנה או מסתובב בכיכר העיר בעצרת שקר כלשהו, יש הסכמה משתמעת שאתה מוכן לכך שתצולם. ההסכמה המשתמעת הזו לא גוברת על סירוב מפורש שהובא לידיעתו של מי שמשתמש בתמונה.
    הרי כל הרציונל של ההכרה במרחב ציבורי ככזה הוא הרעיון שמדובר בשטח ששייך לכולנו, וכל אחד מאיתנו צריך להרגיש בו בנוח לעשות כרצונו. אנחנו לא רוצים להפקיע אותו מפלוני ולתת בו עדיפות לאלמוני. כמובן שלפעמים זה קורה בגלל שיקולים נוספים שנכנסים לתמונה (שיקולי תכנון ובנייה, שיקולים פוליטים, שיקולים של חופש ביטוי וכיו'ב),אבל התכלית היא שמירה על מרחב שבו כולם יכולים להרגיש בטוחים ברמה כזו או אחרת. בהקשר הזה צריך לקחת בחשבון שהשינוי שעברו כלי תקשורת ההמונים הוא שינוי מתהווה. אם פעם הייתי הולכת ברחוב ואף אחד לא היה יודע מזה פרט לאנשים שהיו ברחוב באותו רגע, ואולי איזה צלם חובב שהחליט שדמותי קוסמת לו במיוחד, היום כל עלמה זבת חוטם מסתובבת עם מצלמה צמודה ומעלה את התמונות לחלל הרשת בלי לבקש שמץ של רשות. כמובן שהדרישה לבקש רשות לפני כל העלאת תמונה לפייסבוק או לפליקר היא דרישה מוגזמת שמכבידה מדי, אבל בקשה כזו בדיעבד היא איזון ראוי.
    גם כאן – המצולם לא התלונן על פירסום התמונה המקורית, רק על השימוש החוזר ונשנה בה *לאחר סירובו שהובא לידיעת הגורמים הרלוונטים*. ידיעות רכשו את זכויות השימוש בתמונה מAP, הם לא רכשו את זכויות השימוש בדמותו של המצולם. אדם לא יכול לתת את מה שאין לו.
    תאמר, "אבל הם שילמו על התמונה!" ועל זה אין לי אלא לומר לאנשים הנחמדים שבוחרים תמונות שבמקרה כזה יבחרו לרכוש מלכתחילה תמונה שבה לא מופיע אדם ישראלי-קונקרטי, או שיקחו בחשבון את האפשרות שבעתיד הם יתבקשו לא לעשות בה שימוש חוזר (בהנחה שהתשלום לסוכנות הוא עבור שימוש רב פעמי)

  17. עפרונית,
    אז אני מבין שהציניות שלי לא היתה ברורה.

    אבל אי אפשר להפקיע את זכותו של אדם על דמותו וחייו רק כי מדי פעם הוא מסתובב בנחלת הכלל הזו

    לא בדיוק. אם אני מציב מצלמה שמצלמת את העוברים ברחוב שלי, ונינט עברה שם, כל עוד אין שימוש בדמותה לצרכי מסחר (endorsement) אני לא חושב שראוי לאסור עלי להשתמש בתמונה.

    ושוב, אם אותו אדם היה מקבל הסכמה מידיעות שלא יעשו שימוש חוזר בתמונה, אז היה כאן חוזה. אם הוא רק ביקש, אני לא חושב שידיעות חייבים להפסיק. אי אפשר לשלול בדיעבד את הנוכחות של מישהו במקום ציבורי.

  18. אה, טעות שלי. כמובן.

    כמו שציינתי קודם, הנסיבות הן שמלמדות על ההסכמה במשתמע לכך שפרטיותך תפגע. לדעתי, ככל שאדם הוא יותר "דמות ציבורית" (ולא רק במובן הפוליטי של המילה) כך הנסיבות מצביעות על הסכמה משתמעת רחבה יותר. במציאות הנוכחית אם פרנסתך מסלבריוטך אתה מוותר על חלק מסוים מפרטיותך, חלק גדול יותר מזה שמוותר עליו עובר אורח מקרי כשהוא חוצה את הכביש. נסיבות נוספות שראויות להתחשבות הן למשל השאלה אם צולמת כי את *את* או אם צולמת כי במקרה עברת שם. כמו בדוגמא שנתתי קודם – אם אני מצלמת את דב חנין (או את נינט) בהפגנה אני רוצה תמונה שלו כי הוא הח"כ היחיד (או הנינט היחידה) שהגיע(ה). אם אני מצלמת את הבחורה שמחזיקה את השלט, זו בחירה שהיא במידה רבה אקראית. במקרה כזה, אם אותה מפגינה מבקשת/מורה/דורשת ממערכת החדשות שלא ישתמשו שוב בתמונה שלה, זה לא פוגם ביכולת של העיתון לעמוד בסטנדרטים העיתונאיים שהוא צריך לעמוד בהם, ולא פוגם בזכות הציבור לדעת. כל אלה הם נסיבות שמשפיעות על השאלה איך מאזנים בין הזכות לפרטיות ולאנונימיות, לבין חופש העיתונות.

  19. אתה מניח שאין לה.
    ואגב, לא "זכות לדרוש מהעיתון שלא להשתמש בתמונה" אלא "זכות שהעיתון לא ישתמש בתמונה במקרים ובנסיבות מסוימים" (חוץ מזה, זכות לדרוש ברור שיש לה. השאלה היא מה משמעות הדרישה…).

  20. יהונתן – ברשותך, אני (חושב שלא רק אני) מצפה ממך להאיר את עיננו לגבי מה שה*חוק* אומר (בדרך כלל, אבל גם ספציפית) במקרה הזה. מה באמת מוגדר שם? יש זכות מוחלטת להשתמש בתמונות, שצולמו בציבור, או לא?

    אני מניח שאי אפשר להגדיר בחוק "דרגות" של אנשים – מי יותר מפורסם ומי פחות, ומה מותר לעשות עם הנוכחות הציבורית של כל דרגה.

    מעבר לחוק, כמובן, יש יכולת להיות אדיבים, אבל זאת רק יכולת, לא חובה.

    אגב – למיטב ידיעתי פאפא שרון כבר מזמן לא בקומה. אבל הוא גם כבר לא כל כך עצמו.

  21. אמיר,
    חוק הגנת הפרטיות מאוד ברור כאן:

    מהי
    2. פגיעה בפרטיות היא אחת מאלה:
    (…)
    (3) צילום אדם כשהוא ברשות היחיד;
    (4) פרסום תצלומו של אדם ברבים בנסיבות שבהן עלול הפרסום להשפילו או לבזותו;
    (…)
    (6) שימוש בשם אדם, בכינויו, בתמונתו או בקולו, לשם ריווח;
    (…)
    (11) פרסומו של ענין הנוגע לצנעת חייו האישיים של אדם, או למצב בריאותו, או להתנהגותו ברשות היחיד.
    (…)
    18. במשפט פלילי או אזרחי בשל פגיעה בפרטיות תהא זו הגנה טובה אם נתקיימה אחת מאלה:

    (1) הפגיעה נעשתה בדרך של פרסום שהוא מוגן לפי סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-‎1965;==
    (…)
    (2) הנתבע או הנאשם עשה את הפגיעה בתום לב באחת הנסיבות האלה:
    (…)
    (ה) הפגיעה היתה בדרך של צילום, או בדרך של פרסום תצלום, שנעשה ברשות הרבים ודמות הנפגע מופיעה בו באקראי;

  22. המשפט האחרון דורש ש"…דמות הנפגע מופיעה בו באקראי".
    השאלה היא אם במקרה דנן דמותו של אפריאט מופיעה בתצלום באקראי, או שהצלם התכוון לצלם דווקא אותו כי חייל במדים שצועד בגאווה הוא אטרקציה. האם זה נקרא "באקראי"? אינני יודע. אבל לי החוק לא כזה ברור.

  23. אקראי כיוון שזהות המצולם לא חשובה, אלא התפקיד שהוא נטל על עצמו.

    אבל שוב, בוא נראה מה יהיה בערעור, אם ידיעות יערערו (כי זה רק 50,000 ש"ח)

  24. יהונתן,
    "מבחינה חוזית אין הבדל אם בר רפאלי נתנה את הרשות שלה תמורת כסף או לא; מרגע שרשות ניתנה, אין הבדל כאן." לשיטתך, בהחלט. הנקודה שאני רציתי להבהיר היא שאם אתה מביא את רפאלי כדוגמה שתשכנע את מי שחושב אחרת ממך, זו לא הדוגמה המתאימה, כי גם מי שחושב שיש אפשרות לאדם לבטל את הסכמתו לפירסום תמונתו, יסכים כאן שהדבר בלתי אפשרי, כי היא קיבלה כסף וחתמה חוזה שיאשר את פירסום תמונתה. אם היא רוצה לבטל זאת, יתבעו אותה על ביטול חוזה.

  25. יחזקאל,
    אין זה משנה אם החוזה היה בתמורה או לא בתמורה, מרגע שהשתכללה זכות (בין אם בדין ובין אם בחוזה) אז אי אפשר לגרוע ממנה.

  26. אני חושבת שעולה השאלה אם פרסום התמונה, אחרי שאפריאט ביקש במפורש (פעמיים!) שלא ישתמשו בה, עולה בגדר התנהגות תמת לב (ושוב, להבדיל מהפרסום הראשון).

  27. אני רואה שהעלמה עפרונית טוענת בכישרון רב יותר את הטיעונים שאני התכוונתי לטעון.

    בכל מקרה אני רוצה לכוון אותך לא לחוקי הפרטיות אלא לחוקי זכויות היוצרים למיניהם. אם בר רפאלי יורדת בשש בבוקר לקיוסק לקנות ידיעות וצלם של העיתון מצליח לצלם אותה, האם יש לעיתון את הזכות החוקית להשתמש בתמונה הזו למסעי הפרסום שלו רק בגלל שהיא צולמה בשטח ציבורי? אני די בטוח שהתשובה לפי החוקים האמריקנים והבריטים היא לא. אז למה שלאפריאט לא תעמוד אותה זכות שעומדת לבר רפאלי שהתמונה שלו תופיע רק בהקשר שבו היא צולמה (כלומר מצעד הגאווה של שנת x).

  28. מרק,
    יש הבדל בין שימוש בדמותו של אדם לפרסומת בלי הסכמתו לבין שימוש בתמונה לצורך דיווח חדשותי, גם אם אותה תמונה היא אילוסטרציה. לחוק הגנת הפרטיות יש סעיף מיוחד לendorsement.

  29. בעיני אילוסטרציה היא פחות "דיווח חדשותי" מאשר צילום מהאירוע המדווח עצמו (ואת זה אני אומרת בראייה תקשורתית-עיתונאית, לא משפטית).

  30. עפרונית,
    האם בכל דיווח על אולמרט צריך תמונה שלו? אני בספק. אבל אילוסטרציה עוזרת לא מעט בהעברת המסר וביכולת של המדיה לספק את הבידור הדרוש ממנה.

  31. טוב, אני מבין שלא נסכים פה האם אילוסטרציה היא חלק בלתי נפרד מדיווח חדשותי, ועד כמה כתבות מגזיניות באופין כמו אלו שמתפרסמות במוסף של עיתון הן חדשות.

  32. מן הסתם יש קשת של מקרים. לא בכל דיווח על אולמרט צריך תמונה שלו, ואם צריך, אין הכרח שהתמונה תהיה דווקא מהאירוע המדווח. כמו שאני רואה את זה, יש הבדל מבחינת החשיבות העיתונאית של "תמונה של אולמרט מהאירוע עליו אנחנו מספרים לכם", "תמונה של אולמרט כדי שתזכרו איך הוא נראה וגם כי צריך ויז'ואל שילווה את הכתבה" ותמונה של בגין או מרגרט תאצ'ר תחת הכותבת "ראש ממשלה – אילוסטרציה". כיוון שכך, האיזון שצריך להעשות בין הזכויות השונות משתנה. אם אתה משתמש בתמונה של אפריאט (או אולמרט) כי אתה מדווח על אפריאט (או אולמרט) יהיה קשה מאד לטעון שלא מדובר בשימוש בתום לב. אם אתה מדווח על חיילים-גאים, והתבקשת במפורש שלא להשתמש בתמונה כלשהי כי היא פוגעת במצולם, ואתה יכול בקלות להשתמש בתמונה אחרת או להסתפק באיור, זה נראה לי מתקרב לגבול חוסר תום הלב ובמקרים מסוימים גם חוצה אותו.

  33. רבותיי. רק היום גיליתי את הרב שיח המעניין הזה. כמי שייצג את התובע הרשו לי להעיר את מה שאני סברתי שהוא הנקודה המרכזית לזכותו של התובע.
    התובע הינו אדם פרטי שברגע של שטות בגיל 20 השתתף במצעד הגאווה.
    הוא יצא מ-ד' אמותיו של חייו המאד פרטיים לרגע אחד… וידיעות אחרונות החליט להפוך אותו לאייקון בכל הקשור בחיילים הומואים.
    אני הדגשתי את זכותו של התובע לאנונימיות כזכות יסוד שהיא חלק מן הזכות לפרטיות. ובית המשפט קיבל את זה. נראה לי בלתי נסבל שתמונה כמו תמונתו של התובע תהפוך לסמל לנצח נצחים של חיילים הומואים, כאשר הוא מבקש שוב ושוב חהפסיק עם זה.
    וכל זה כאשר הנזק האמיתי שנגרם לו הוא כאין וכאפס לעומת הפיצוי שקיבל. חיי המשפחה שלו באמת נהרסו.

  34. חנוך,
    קודם כל תודה על התגובה. חשוב להבין, לפחות מבחינתי, שאנונימיות ופרטיות הם מצב בו אדם נמצא ולאו דווקא זכות. הזכות של הלקוח שלך להיות אנונימי היא בעייתית כי הוא איבד את השליטה על המידע (וראה את המאמר הזה של מיכאל בירנהק).

    זה קצת בעייתי להגיד שהוא יכול להחזיר אחורה את הגלגלים; השאלה אם ידיעות עשו מעשה מוסרי או לא ברורה, השאלה אם הם עמדו בגבולות החוק גם כן (ולדעתי, בית המשפט טעה כאן). אבל הויכוח הוא אקדמי נטו, כי אני לא חושב שידיעות יערערו על פסיקה בסכום כל כך נמוך.

    בכל מקרה,
    שיהיה לך רק בהצלחה.
    י.

  35. יונתן,
    קראתי עכשיו את פרוטוקול התביעה המרתקת הזו (ולכן אני מגיב כאן פתאום, הגעתי אל פסק הדין במקרה), וזה ממש מוזר לראות את התנהלות הדיון כאן לאור העובדות המובאות בפירוט רב במשפט שהתנהל אצל השופט דראל.

    מראש ציטטת באופן חלקי ומיקרי את עיקרי התביעה הזו, ואז פתחת מעין דיון אחר לגמרי, תוך שימוש בתביעה זו כסטודי קייס, ולא כך.

    חבל, כי זה הפך את כל הדיון הזה לרצוף בטעויות וחסר כל קשר לסיבה בגינה הוא החל.
    אירוני, קצת כמו התביעה של אותו חייל את ידיעות אחרונות.
    מסוג התביעות שאיך שאתה מתחיל לקרוא אתה כבר מבין שהתובע יזכה. רגע נדיר של צדק במחוזותינו, לתובע באמת הגיע פיצוי. אני הייתי פוסק לו יותר. אגב, זה היה 40 אלף ש' פעם? או שזיכרוני מטעה אותי. מסתבר שזה כבר 50. אניוואי. לדעתי פיספסת כאן. גם הדוגמאות שהבאת חסרות כל קשר. לרגע אני לא חושב שלא הבנת את בסיס התביעה, אלא פשוט שבחרת לשחק עם העובדות. פתאום אני חושב שאולי באמת לא קראת את התביעה בעיון, ואולי אפילו לא לגמרי הבנת, או שפשוט אתה חושב שהיית יכול לנגח את זה לו היית מייצג את ידיעות. לי איכשהו היה ברור מייד, מחומר הראיות, עדותו המבולבלת של התובע (במקרה זה – לטובתו, אובייסלי מדובר בבחור תמים), והנוף הכללי, שזה מקרה קלאסי לפיצוי. הם ממש זילזלו בו, בית המשפט לא אוהב שאנשים תובעים על כל שטות, אבל בית המשפט שונא יותר שבעלי כוח רב מתייחסים בזילזול, באופן פוגעני כל כך, באדם מן היישוב.
    זה יפה לקרוא לפעמים משפט כזה, בו אתה רואה שיכול לבוא גוף כמו עיתון גדול, שרגיל בתביעות מהסוג הזה ומוכן להן, והנה, למרות עורכי הדין ולמרות האקראיות כביכול, לפעמים האמת כל כך פשוטה ובהירה שנותר רק להביא סימוכין ולפסוק.

  36. נתן,
    לא רק שאני חושב שאתה טועה, אלא שמקריאה עמוקה של פסק הדין לא פעם ולא פעמיים אני יכול לומר שפסק הדין שגוי.

    אדם לא יכול לחזור בו מהסכמתו להצטלם, והעובדה שעיתון הוא בעל הון אינה הופכת את העיתון למקור הכנסה לאנשים.

    [אגב, אני מציע שבפעם הבאה שאתה 'מגיע לפסק דין במקרה' תנסה לעשות את זה פחות ברור]

  37. לא יודע אם זה עדיין רלוונטי להגיב כאן אבל ניחא. סתם פתאום נפלתי באינטרנט על הבלוג שלך.
    אתה מעלה כאן נקודות לא קטנות, לפחות מבחינתי, כמי שחווה את זה על בשרו.

    ראשית- לא טענתי לפרסום הראשון. הוא נעשה כחוק.
    אבל, וזה אבל חשוב- אם אתה כבר הולך לפי החוק, אז אם כבר- הייתי על מדים, ואסור לפרסם תמונת חייל על מדים ללא הסכמה מפורשת של דובר צה"ל- מה שלא ניתן לעיתון.
    דבר שני, הפרסום הראשון נעשה כחוק, והתמונה הייתה כפי שצולמה.

    מעבר לכך- רק לאחר הפרסום השני (ולא הראשון) ביקשתי מידיעות אחרונות לחדול ממעשיהם. מי שהציגה את עצמה כרכזת הכתבים (ואת זה לא ציינת כאן) הסכימה מפורשות שלא לעשות שימוש נוסף בתמונה.

    בפרסום השלישי של התמונה (וגם בפרסום הרביעי, שפורסם תוך כדי שהמשפט מתנהל), נעשתה עריכת פוטושופ- הכל נמחק, רק אני נשארתי. אני, המדים, התיק גב שלי, ורקע לבן מאד מאחוריי כאילו לא היה דבר שם. ואז: "חיילים הומואים בצבא האמריקאי- בום! התמונה שלי. חיילי צה"ל לא מתביישים לצאת מהארון- בום- התמונה שלי.

    לא רק שיש כאן בעיה מוסרית, אלא זו מראה למוסר של אותו עיתון- שעושה מה שהוא רוצה, מתי שהוא רוצה. גם כשנדרשו לשלם את 50 אלף השקלים, בתחילה ניסו שלא לעשות זאת. הם לא התכוונו לערער, אבל בכל פעם מחדש אמרו שקשה להם (כן כן, לעיתון ידיעות אחרונות שגלגל אז מאות מיליונים בחודש) לשלם את הכסף. בכל פעם תירוץ אחר- נוני לא חתם על הצ'ק, המנכ"ל לא העביר דרישה, עורכי הדין לא יצרו קשר… עד שאמרתי להם- אם מחר בבוקר הצ'ק לא אצל עורך הדין שלי אני ואתם בהוצאה לפועל- פתאום כולם צצו וחתמו על מה שצריך.

    למה הדוגמה שלך לבר רפאלי לא רלוונטית: כל חוזה בין בר רפאלי לחברות עימה היא מתקשרת הוא חוזה לכל דבר ועניין. יש שם הגבלים על פרסום התמונה: איפה, מתי, כמה זמן, ומהי התמורה. אה כן, והתמורה היא *כן* יסוד חשוב כאן. מה גם שבר רפאלי היא חשבת ל"רודפת פרסום", ואני לא.

    יום מוצלח ושנה מצוינת.

  38. לגבי – האם לכנות מישהו הומו זו לשון הרע: ממה שאני יודע, זו לא לשון הרע, אך זו נחשבת ל"פגיעה בשם הטוב", גם אם האדם הומו. כמו שאם תכנה אותו בדוגמאות שנתת: נקבה, שמן, וכו'- מדובר בפגיעה בשם הטוב. הכל לפי פרשנות של הנפגע ושל בית המשפט כמובן.

    לשון הרע יכול להתווסף כאן, אם תכנה אדם הטרוסקסואל "הומו". שכן יש אפשרות לפגיעה בו במקום תעסוקה, בחיי משפחה, וכו'.

  39. שלום שגב
    אני מנסה ליצור איתך קשר
    בבקשה לכתוב לי למייל [email protected]
    מי כמוך יודע כמה פוגע זה כשאנשים אומרים עליך דברים לא נכונים – כמו מה שאתה עושה לי עכשיו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *