השבוע החליט בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט רפי סוקול) בתא (חי') 534-08 חוה קורן ישראלי נ' שי כהן. בעוד שמהות ההליך נבעה על עוולת גניבת העין (ועל כך אולי תהיות במועד מאוחר יותר), בפסק הדין עלו שאלות מעניינות הנוגעות לזכות לפרטיות. בבסיס התביעה עמד השימוש שעשה שי כהן בקולה של חוה קורן, קריינית ידועה, באתר האינטרנט שלו. כהן הדגיש את השימוש החשוב בקריינות באתרי אינטרנט והסביר כי "מחקרים מלמדים אותנו שטבע האדם הוא שכאשר הוא מתחיל לשמוע משהו מסוים, הוא מבין שזה הולך להיות קצר,אז הוא ישמע זאת עד הסוף, תפקיד הקריינות באתרי אינטרנט היא "לתפוס" את הגולש ולהעביר לו מסר תכליתי בקצרה"; קורן פנתה לבית המשפט לקבלת פיצוי על גניבת העין, כיוון שלה מוניטין בתחום הקריינות וכהן השתמש באותו מוניטין על מנת להטעות את ציבור הגולשים להסיק כי יש קשר בין קורן לכהן. בית המשפט קיבל את טענותיה של קורן, ופסק לחובתו של כהן 20,000 ש"ח פיצוי.
אולם, קורן בנתה את תביעתה על חוק הגנת הפרטיות אשר סעיף 2(6) בו קובע כי "שימוש בשם אדם, בכינויו, בתמונתו או בקולו, לשם ריווח" מהווה פגיעה בפרטיות. בית המשפט ניתח את המצב והסתמך על ההחלטה בע"א 8483/02 אלוניאל בע"מ נ' מקדונלד, פ"ד נח(4) 314 (2004) ופסק בצורה מוזרה מעט כי "הזכות לפרטיות הינה זכות המגינה על האינטרס האישי-רגשי של אדם, על האוטונומיה שלו ועל צנעת הפרט, אך לא על האינטרסים הכלכליים שלו". בית המשפט, בעצם, קובע כי שימוש שנעשה בקולו של אדם (או בדמותו, שמו וכו') לשם עשיית ריווח ולא פגע באוטונומיה שלו או צנעת הפרט שלו, הינו שימוש שאינו פוגע בפרטיות. בית המשפט מסביר כי "התובעת אינה טוענת כי נגרם לה נזק נפשי או נזק לא ממוני כלשהו בגין מעשיו של הנתבע ופרסום קולה, שהרי התובעת עצמה עושה שימוש מסחרי בקולה"; בעצם, טענת בית המשפט היא שאדם שעושה שימוש מסחרי בלאו הכי בדמותו או קולו, הרי שהזכות לפרטיות בנוגע לשימוש בשמו, כינויו, תמונתו או קולו לא תתקיים.
בעצם, פסיקה מסוג זה יכולה לגרום לכך שתאגיד יוכל להשתמש בדמותו של אדם מסוים אשר ככלל מתפרנס מפרסומות, ולפרסם את מוצריו על ידי איור של אותו אדם כמקדם את המוצר, אף ללא הסכמתו, ולא יהיה ניתן לתבוע את המשתמש בגין פגיעה בפרטיות (עוולות אחרות יכולות להתקיים, אבל גם להן יש הגנה). מצב כזה, כמובן, מאפשר לא מעט שימושים מותרים, אבל גם עשוי להביא לתוצאה מוזרה אחרת.
ההשלכה העיקרית יכולה להיות כאשר מדברים על הזכות לפרטיות וצילומי פפראצי. במצב כזה, הרי שלנפגעים לא בהכרח תקום עילה כיוון שהם בחרו לעשות כבר שימוש מסחרי בדמותם. מעבר לכך, ההגנה תייצר הפרדה בין מקרים כמו השימוש בתמונתו של שגב ישראל אפריאט, שצולם במצעד הגאווה, תמונתו פורסמה ולאחר מכן חזר בו מהסכמתו לפרסם את התמונה (ראו (א 6023/07 אפריאט נ' ידיעות אחרונות) לבין מקרים בהם צילומים של בר רפאלי יפורסמו. בעצם, למפורסמים אין יותר זכות לפרטיות.
יכול להיות שצריך לתקוף את העניין הזה דרך זכות הקניין ולאו דווקא הזכות לפרטיות.
לא מבין איך אפשר להגיע מהפסיקה לתסריט הפפראצי. כותב השופט "התובעת אינה טוענת כי נגרם לה נזק נפשי או נזק לא ממוני כלשהו בגין מעשיו של הנתבע ופרסום קולה". אם היתה טוענת, היה מתייחס, ואולי היה נעתר לטענה ולתביעה. בר רפאלי יכולה לטעון לפגיעה בפרטיות שלה, אבל היא לא יכולה לטעון שהפגיעה הזו ממונית.
נשמע מאוד הגיוני ונכון לדחות את השימוש בחוק הפרטיות כדי ליישב עניינים קנייניים.
אגב, מה אם שי כהן היה מוסיף בטקסט באתר שלו טקסט כמו "כדי להדגים את הנקודה שלנו, תוכלו להאזין לקולה של הקריינית חוה קורן, ולהבחין בדרך בה היא עושה שימוש בקולה כדי לתפוס את הגולש"? גניבת עין לא היתה כאן, וענייני פרטיות אין כאן. נשאר רק זכויות יוצרים. יונתן, לדעתך היה לה קייס במקרה כזה?
יונתן – למרות הבעיתיות בניסוח הפסיקה, אני חושב שהמסקנות שלך קצת מרחיקות לכת ולא מוצדקות: ברור שלבר רפאלי יש זכות לפרטיות ואין לצלם אותה בביתה. לעומת זאת (ובכפוף לזכויות היוצרים הרלוונטיות) ניתן לעשות שימוש בתמונות של בר רפאלי הולכת ברחוב או בר רפאלי מדגמנת בגדים.
לעומת זאת, אם בר רפאלי היתה טוענת שאין לפרסם תמונה שלה בביתה כי היתה חדירה לפרטיות שלה ובכך יש פגיעה ביכולת שלה להרוויח כסף מפרסום אותה תמונה באופן מסחרי, הרי שלו אני הייתי השופט הייתי זורק אותה מכל המדרגות.