הפיראטיות של קארל מרכס, תוכנה חופשית ושיתוף קבצים

[רציתי מרכס וקיבלתי מלחמה] ביום ד', 22.04.2009, אני אעביר הרצאה בגדה השמאלית על תוכנה חופשית ואידיאולוגיה; מטרת ההרצאה היא לא רק לדון בשאלה האם תוכנה חופשית (וקוד פתוח) הם חלק ממשנה אידיאולוגית סדורה, אלא לשאול האם אותה משנה היא בהכרח המשנה הסוציאליסטית, ולא דווקא ההיפר-קפיטליסטית. בזמן שכתבתי את הפוסט הבנתי לא מעט על מה שהשתנה בעולם מאז שקארל מרכס כתב את מה שכתב, ואולי צריך להבין ממנו על ההבדלים בין מרכסיסטים לחרדים. [הערות ונאצות בטוקבקים]

לשם כך, אולי אחזור מעט על דברים שאמרתי בגדה בשנת 2007 במסגרת הרצאה על מרכס ובעיית הקניין הרוחני: "דיני הקניין הרוחני הינם חריג לכלכלה – הם מאפשרים לאדם מונופול על רעיון, המצאה או תהליך שהגה לתקופה מסוימת. בפועל, דיני הקניין הרוחני מסרסים את התחרות החופשית ואינם מאפשרים לאחר לנכס לעצמו את המצאת האחר ולהשתמש בה לטובתו (או לטובת החברה) ללא תגמול לממציא. בשוק חופשי אמיתי ההגנה מונעת מהתחרות להשתכלל שכן זו מונעת מהמוצלח יותר לצור מוצר על בסיס המוצר המקורי ולאפשר לו להתחרות בשוק. לכן, דיני הקניין הרוחני טובים לבורגנים כל עוד הקניין הרוחני העיקרי מצוי בידם".

הגישה לפיה המונופול על אמצעי הייצור נותרת בידי הממציא הראשוני אמורה להיות חפה מאידיאולוגיה (למעט אידיאולוגיה שלא מכירה בזכותו של אדם על יצירתו), אך בפועל, כמו כל תיאוריה משפטית אחרת, זכות הקניין הרוחני הפכה להיות זכות שלא ניתנת להגנה פרקטית. לפני שנגש להסביר מדוע תוכנה חופשית או מערכות שמבוססות על קוד פתוח הן חריג לזכויות הקניין הרוחני, חשוב לזכור את הבעיה האמיתית: בעולם כיום לא ניתן לפתח ולצור ללא הסתמכות על קניינם של אחרים, ללא קשר לאם מדובר בהפרה של פטנט שמונע חדשנות, הקלטה אגבית של יצירה שמושמעת ברקע או גרסאת כיסוי שלה או הורדה של שירים וסרטים מהאינטרנט באמצעות תוכנות שיתוף קבצים.

השמרנים, אלו שמעוניינים להשאיר את המצב על כנו ולהתעלם מהשינויים בחברה ומהמהפכות שהתרחשו בעשור וחצי האחרונים, טוענים שמדובר בגניבה (כאשר הפרות זכויות יוצרים אינם 'גניבה' ולא מכילות את האלמנט של שלילת הבעלות מהיוצרים) או שהורדה מאסיבית של יצירות המוגנות בזכויות יוצרים תפגע ביוצרים בכלל, ולעיתים אף משווים הורדת קבצים בתוכנות שיתוף לקומוניזם (וראו את מאמרה של מריה האי בנושא שיתוף קבצים וקומוניזם). הטענה כאילו הפרת זכויות היוצרים והעברת הקניין חזרה לארץ מבוססת על מודלים קומוניסטים מניחה את הטענה השניה שמלווה את הדמגוגיה המפחידה הזו: "אם כולם ישתפו קבצים (או לא ישלמו למפתחי הקניין הרוחני), לא יהיה איך להתפרנס".

זו הטענה שחייבים להבין כאן מתחילים להתמודד עם השאלה מהי האידיאולוגיה מאחורי תוכנה חופשית. הטענה כי אמנים לא מתפרנסים כאשר מורידים את המוסיקה שלהם ברשת זהה לטענה כי אם המדינה היתה מחלקת לכולם קצבאות ורווחה אנשים לא היו יוצאים לעבוד. לכאורה, על מנת לבחון את הטענה הזו צריך לראות האם יש הקבלה במונחים אחרים: לא בהכנסות כתוצאה ממכירת קניין רוחני, אלא האם שחרור הקניין הרוחני לציבור עודד אחרים לצור; כלומר האם צריכה של קניין מייצרת קניין?

לשם הדוגמא בלבד, בחרתי להשוות את התעבורה באתר שיתוף הקבצים The Pirate Bay לתעבורה באתר WordPress (וגם בלוגספוט של גוגל) ולראות האם יש קשר בין צריכה של תוכן פיראטי לבין יצירה של תוכן חדש. בגרף ניתן לראות שלמרות שיותר ויותר אנשים מבקרים בPiratebay כדי להוריד תכנים פיראטיים, הם גם מבקרים באתרי תוכן גולשים (כלומר יוצרים או בוחנים יצירות של אנשים 'פשוטים' מהציבור). יותר מכך, אם נשווה את החשיפה של אתר MTV לאתר הפופולרי Myspace שמציע לאמנים צעירים במה, נוכל לראות שתוכן הגולשים הרג את הממסד (גרף גוגל טרנדס).
img cc-by-nc c.j. sveningsson.

כלומר, כמו שיובל דרור אמר, אנו צופים בשקיעתה של רומי, מודלים ישנים של קניין רוחני נהרסים לא רק בגלל הפיראטיות, אלא שאותה הצפה של של קניין רוחני יצרה תור זהב של יוצרים תוכן. הגידול בתעבורת אתרי תוכן הגולשים גדולה פי כמה מאתרי שיתוף הקבצים, ולמרות שרוב תעבורת הרשת עדיין מיוחסת לשיתוף קבצים, כיום רוב התעבורה היא באתרי web, למרות שהתעבורה ברשתות שיתוף הקבצים לא פחתה, תעבורת הweb פשוט עקפה אותה, כאשר הצפיה באתרי וידאו שנוצר על ידי גולשים מהווה חלק משמעותי (יוטיוב לבדה מהווה 20% מתעבורת הweb).

תור זהב זה, של קניין רוחני, יוצר לא מעט בעיות של קניין. בעוד שחלק מסוים ממה שאנו רוצים לקרוא לו 'תוכן גולשים' הוא בכלל מבוסס (לכאורה) על יצירות אחרות או עותקים פיראטיים שמועלים לאתרי תוכן גולשים, רובו של התוכן הוא אותנטי ופוגע בבסיס השלטיה שהיה לבעלי המדיה עד כה: הם נאלצים להתמודד עם מהפכה של מידע; הגדלת רוחב הפס שנבעה בעיקר מרצון לפיראטיות מוגברת הובילה להולדת יישומי רשת שמבוססים על אותו רוחב פס: "כמו הפיראטים של אז, גם הפיראטים של היום הם אלו שקידמו את הטכנולוגיה (יחד עם תעשיית הפורנו) פורמאט הMP3, נגני המדיה הקטנים, מהפכת המזעור וזכרון הפלאש, הפיכת המחשבים למכונת בידור, דרישות למאיצים גרפיים חזקים יותר, הגידול בצורך בצורבי תקליטורים, הגדלת הקיבולת של כוננים קשיחים וניידים, הגדלת רוחב הסיבים האופטיים והמהירות באינטרנט, פיתוח של פרוטוקולי p2p לשיחות ולהעברת קבצים בצורה מאובטחת ואפילו יכולות הצפנה לכל נפש, כל אלו לא היו באים לעולם ללא פיראטיות".
ובצד של כל מהפכת המידע הגדולה הזו, עומדת מהפכה נוספת. בעוד שמהפכת הפיראטיות נתפסת כבעיה בעיקר של תעשיית התוכן, תעשיית התוכנה סובלת מפיראטיות לא מועטה. מחירים מופקעים של תוכנות ומערכות הפעלה בעולם, יחד עם זאת, לא היו הגורם לפיתוח התוכנה החופשית. בעוד שגם למוסיקה יש חלופות לא פיראטיות, שכיום נמצאות בעליה כלשהיא, תחום התוכנה, ובמיוחד תחום מערכות ההפעלה, לא נתפס כמשהו שיש לחתור תחתיו. אם מחירי מערכת ההפעלה שלכם גבוהים מדי, החלופה היא פיראטיות ולא לצור מערכת חדשה (וראו, לדוגמא, Sudip Bhattacharjee, Ram D. Gopal, G. L. Sanders, Digital Music and Online Sharing: Software Piracy 2.0?)
img cc-by-sa-nc Dave W. Clarke

התוכנה החופשית החלה כאידיאולוגיה. רצונו של איש מחשבים אחד להפעיל מדפסת בצורה יעילה יותר גרמה לכל המהפכה הזו (שאולי, היתה נגרמת בצורה אחרת). ריצ'ארד סטולמן, שעבד במעבדת הבינה המלאכותית בMIT. סטולמן פיתח מערכת שתוכל להודיע לעובדי המעבדה מתי יש תקלות במדפסות, לאחר עדכון גרסא של התוכנה על המדפסת, סטולמן נדהם לגלות שהמערכת אינה יכולה לקבל שינויים מסוג זה יותר ושקוד התוכנה של המדפסת לא הועבר לידו. באותה תקופה, כאשר היו מעט מאוד תוכנות, היה נפוץ לקבל את קוד התוכנה על מנת לבצע את השינויים בתוכנה כדי שתתואם למערכות המחשוב בארגון; אולם, לאחר שלא קיבל לידיו את הקוד, החליט לצאת למאבק אידאולוגי ולהרים מערכת הפעלה שלמה שתהיה חופשית (מה שלקח לו כמעט עשור).
כלומר, הקשר למהפכת התרבות שעברה בצד היה קלוש למדי. תוכנות בקוד פתוח החלו כפיתוח אידאולוגי של אלו שמאמינים שהחירות בתוכנה היא החירות לשנות אותה, להתאים אותה לצרכים שלך ולהפיץ אותה עם אותם שינויים (לעיתים) לציבור. מנגד, הפיראטים שהורידו תוכנות האמינו רק בחירות להפיץ הלאה, ולעיתים בחירות לפרוץ מספר הגנות. הפער האידיאולוגי כאן נבע מכך שחברות התוכנה עודדו פיראטיות בצורה פסיבית (אם כבר שיהיהו פיראטים, שיעתיקו תוכנות של מיקרוסופט, אמר פעם ביל גייטס) והתוכנות החופשיות עדיין עמדו בתפיסה כאילו המשתמש חייב לדעת לתכנת על מנת לעבוד עמן.
Img cc-by D'arcy Norman
אז קודם כל, מהי תכנה חופשית? תוכנה חופשית היא תוכנה שמאפשרת למשתמשים בה מספר חירויות שלא קיימות (בהכרח) בתוכנה קניינית: תוכנה חופשית היא תוכנה שמאפשרת למשתמש את החירות להשתמש, לשנות, לחקור ולהפיץ הלאה את הידע והתוכנה (ואני בכוונה לא נכנס לויכוח בין "קוד פתוח" ל"תוכנה חופשית"). התפיסה האידיאולוגית אומרת שעל ידי רשיון תוכנה ספציפי, שמקנה למשתמש זכויות, ניתן לתקן את העוולה של דיני הקניין הרוחני ולהעביר את הזכויות לאדם המשתמש. באמצעות אותו רשיון ניתן לפתח פרוייקטים שיתופיים כמו מערכת ההפעלה לינוקס, שרתי אינטרנט ומערכות הפעלה לטלפונים סלולריים. היכולת של אדם לפתח פרוייקט המבוסס על ידע של אחרים מאפשר ניוד חברתי גבוה יותר ופרויקטים שיתופיים בדיוק כמו רשתות שיתוף הקבצים: כל אחד מעביר את הידע שהוא קיבל מאחרים, בנוסף למעט ידע שהוא רכש בעצמו, ויוצרים ידע קולקטיבי גדול יותר.

ברור לנו שמדובר באידיאולוגיה קיצונית כלשהיא, השאלה היא האם האידיאולוגיה שעומדת מאחורי התוכנה החופשית (חירותית) היא אידאיולוגיה שמאלית-קיצונית או ימנית-קיצונית? לכאורה, השמאל הקיצוני לא אמור להאמין כלל בזכויות קניין, ובמיוחד קניין רוחני, ואמור לקדם אידיאולוגיות שמעבירות את הקניין לרשות הרבים, לכן הגדרה של תוכנה חופשית כקומוניזם אמורה להיות לגיטימית ורצויה. אולם, גם לימין הקיצוני ישנה אותה תפישה: הימין הקיצוני, שמאמין בחירות של אחרים לבצע פעולות גם אם הן פוגעות באדם אחר, תוך הגשמת העצמי, ולא מאמין בהתערבות המדינה להגשמת חירויות אלו, מבין שכרוכש של תוכנה אמורה להיות לי החירות לעשות עמה ככל שארצה (ברוס פרנס טוען ששתי הגישות מיוצגות בתוכנה החופשית).

בעוד שהשמאל מעוניין בחלוקה שווה של ההון, שיכולה להתבצע על ידי העברת זכויות קניין שוות בידע הקולקטיבי לכלל הציבור, הימין מעוניין בכך שהפיתוח של אותו ידע קולקטיבי ישאר בשליטת בעלי ההון (כיוון שההון כיום הוא ידע). כלומר, התוכנה החופשית היא מעבר לאמצעי שמאפשר ניוד חברתי, היא אמצעי שמאפשר שינוי של יחסי היצור במשק (וראו קארל מרכס, המניפסט הקומוניסטי). השינוי במבנה שנגרם על ידי תוכנה חופשית הוא שינוי משמעותי.

כשדיברנו על כלכלה 'ישנה' אז פיראטיות היתה גורמת נזק ממשי לבעלי ההון; לו הייתי קוטף תפוזים מפרדס שהיה סמוך לביתי, אותו בעל הון לא היה יכול להרוויח על אותם תפוזים, ולכן היה נפגע כלכלית. האמנה החברתית (לכשעצמה בעייתית) היא שאותו בעל הון משלם מסים בגובה מסיום על מנת להשקיט את האספסוף מלהתמרד ולקטוף לו את כל התפוזים כיוון שהם ברווחה מסוימת. אולם, בעידן שבו לבעל ההון כלל לא נגרם נזק מקטיפת תפוז (כי התפוז ניתן לשכפול), בעלי ההון יכולים להמשיך את צבירת ההון מצד אחד ולאפשר לאספסוף פיראטיות (כשהפיראטיות עצמה, אולי, היא המס שהם משלמים). התוכנה החופשית מגיעה כאמנה החברתית החדשה, ואומרת שבסיס הידע חייב להשתנות.

כאשר תעשיית התוכנה, אולם, מפרנסת עשרות (אם לא מאות) מיליוני עובדים ברחבי העולם, מגיעה אמנה חברתית חדשה שאומרת שכל מתכנת יתן לפי יכולתו וכל משתמש יקח לפי צרכיו, בדיוק כמו ברשתות שיתוף הקבצים ובאתרי תוכן הגולשים: כל אחד חופשי ליצור ולהעביר הלאה, וההנאה המצרפית שתווצר כתוצאה מהשימוש בתוכנה לא היתה מופקת ללא מודל זה. הרווחה החדשה, לפיה המוצר שניתם בחינם נמצא בתחרות לכל דבר עם המוצרר שנמכר (או נצרך בחינם שלא כחוק) היא התחרות האמיתית. אמנה חברתית שמכירה בכך שלא כל משתמש יכול לתרום, אך כל משתמש זכאי לתרום כפי יכולתו מטפלת בבעיית התמריץ של הקפיטליזם: התמריץ לתרום הוא שיפור הרווחה האישית, שגם תשפר את הרווחה המצרפית.

כאשר אדם מתקין תוכנה חופשית על המחשב, הוא בעצם כמו מקבל הקצבאות הקלאסי: אין לו תמריץ לצאת לעבוד (על מנת לרכוש תוכנה "אמיתית"); אך עצם היכולת של תוכנות כאלו להקים קהילה סביבן שיכולה לקדם את התוכנה דיו ולפרנס את מי שמתאים אותה אישית לצרכיו של אדם אחר (או אפילו להחליף את הצרכים הקיימים ולצור מודל עסקי חדש) מראה כי למרות קיומם של טרמפיסטים רבים על גבי התוכנה החופשית, 60 מיליון משתמשים בויסטה פיראטית (נתוני 2007) לעומת הערכות של פחות מ30 מיליון משתמשי לינוקס (בסך הכל) בכל העולם. כלומר, הפיראטיות (גם בהתחשב בעובדה שארגוני זכויות יוצרים נוטים להגזים במספרים) עדיין עוקפת את התוכנה החופשית ביחס של יותר מ1:2. כלומר, מחיר התוכנה כלל אינו מהווה קריטריון לצרכן הסופי, אלא הנוחות לשימוש וההיכרות שלו איתה.

וכעת, כדי להתמודד בשוק החופשי מול תוכנה קניינית, יש לתוכנה החופשית יתרון אחד אינהרנטי: היא ניתנת בחינם. כמו שהבנו, לאדם המצוי גם התוכנה הקניינית ניתנת בחינם, אך למוסדות ולארגונים, אשר אינם יכולים להרשות לעצמם להשתמש בתוכנה קניינית פיראטית, מדובר בהפרשים משמעותיים במחירי התוכנות. לכן, אימוץ של תוכנות חופשיות על ידי משרדי ממשלה יכולים לספק להם את הזכויוית והחירויות שתוכנה קניינית לא יכולה לספק: ראשית, החירות לבחון את קוד המקור של התוכנה ולראות שזו אינה מכילה רכיבים זדוניים; כאשר ארצות הברית, לדוגמא, אסרה על שימוש במחשבי לנובו, היא עשתה זאת כיוון שחששה שממשלת סין עשויה לרגל אחרי האמריקאים באמצעות המחשבים, בצורה דומה מיקרוסופט הודיעה כי במערכות ההפעלה שלה ישנה דלת אחורית שמיועדת לשימוש על ידי הסוכנות לבטחון לאומי של ארצות הברית. כלומר, ממשל שרוצה להגן על עצמו (או מאימפריאליזם סיני\אמריקאי או מריגול תעשייתי) חייב להמנע משימוש בתוכנה קניינית. בהמשך, אלמנט העלות הכספית הוא משמעותי במיוחד: ממשלת הודו, ממשלת קנדה ואפילו קובה, חוסכות מיליוני דולרים ברשיונות תוכנה ויכולות להשקיע את אותו הכסף בשירותים לאזרח.

[בהערת אגב לחלוטין: אם הפיראטיות היא מס על רווחי חברות התוכנה, אז כתיבת תוכנה חופשית יכולה להחשב כשירות לאומי. כל אחת מפעולות אלו עוזרות להקטנת הפערים בחברה, ומאפשרות לאזרחים לרכוש ידע ולהעביר אותו הלאה]

אך האם יש אידיאולוגיה סדורה מאחורי תוכנה חופשית? לא בהכרח; המרוויחות הגדולות ביותר מתוכנה חופשית הינן חברות שעוסקות במתן שירותים המבוססים על תוכנה חופשית, חברות כמו Sun וIBM שלא ניתן להאשימן בפילנטרופיות או קומוניזם. אותן חברות משתמשות בקניין שנוצר על ידי הקהילה ומספקות שירותים לארגונים (וממשלות) על בסיס אותה עבודה. חשוב להבין, אותה חירות שניתנת לי בתוכנה החופשית ניתנת גם לתאגידים גדולים שיכולים לעשות רווח עצום על תוכנה מבלי לשלם ליוצר שלה; אותם תאגידים, לכאורה, מרוויחים על חשבון המתכנתים הקטנים ואפילו לא חייבים לפצות אותם. ואולי גם משרות רבות של מתכנתים נעלמות בזכות תמריצים שניתנים למפתחים בקוד פתוח.

וכאן, בעצם, השוויון והחירות במובן הרחב ביותר מתאזנים: הקניין הרוחני מאפשר הן חירות והן שוויון זכויות בצורה המלאה ביותר. כל אדם יכול להשתמש בקניין בצורה שווה וחופשית מבלי לפגוע באחר כיוון שאותו קניין הוא משאב לא מוגבל.

המעבר של חברות גדולות למודלים עסקיים המבוססים על תוכנה חופשית גורם לכך שכיום, כל אחד יכול להתחרות בהם וההון שלהם לא מורכב מהמונופול שיש להם בתחום התוכנה, אלא דווקא על ההון האנושי: כל עובד (בכפוף כמובן להסכמי אי-תחרות) יכול לפתוח עסק מתחרה ולתת שירותים זהים עם התוכנות שאותן חברות מטמיעות. לכן, ניתן לומר שהתוכנה החופשית מצליחה לבצע שינוי משמעותי אחד: היא מעבירה את יחסי הייצור חזרה להיכן שהם היו לפני המהפכה התעשייתית; כעת נותר רק לגלות כיצד מבצעים את אותה מהפכה בחומרה, שהיא החלק היקר במערכות המחשוב שלנו.

כלומר, הגענו לעידן בו צריכה של קניין מתמרצת יצירה של קניין נוסף וחדש; על ידי שימוש בתוכנות פיראטיות (או חופשיות) ניתן להפחית עלויות של פרסום ידע לציבור, של הפצה של מידע ואידיאולוגיות, של מכירה של שירותים ולעודד תחרות אמיתית שתגרום לכך שהצורך להתווכח על עניינים פעוטים כמו תחרות חופשית ורווחה לא יהיה קיים יותר. גם המודלים של קארל מרכס וגם של אדם סמית', הניחו כי בשוק יש משאבים מוגבלים ולכן היצע תלוי בביקוש ומחיר הסחורות תלוי בהיצע וביקוש. שבירת השוק בצורה שניתן לשכפל את אמצעי הייצור גורמת לכך שהויכוח על אידיאולוגיות של ימין ושמאל נעלמות כאשר שתי האידיאולוגיות לא יכולות לתאר את המציאות בצורה הנכונה יותר (מי אמר 28 מילים בלי פסיק ולא קיבל?).

אולי זה הזמן שתיאוריות בנות מאה וחמישים שנים ישברו וינוסחו מחדש, כדי שלא נהפוך את המרכסיסטים דימינו לחרדים שהולכים בחליפות באמצע הקיץ.

18 תגובות ל-“הפיראטיות של קארל מרכס, תוכנה חופשית ושיתוף קבצים

  1. השימוש בוורדפרס או בלוגספוט כדוגמא למוקד של תוכן מקורי הוא בעייתי.

    כך למשל, רשום כל שם של דיסק שאתה מכיר בגוגל, ולאחריו המילה blogspot.
    ב-5 התוצאות הראשונות תמצא לינקים להורדה של אותו דיסק.
    דוגמא 1, דוגמא 2 וכיוב

    (אגב, אפשר גם להחליף את המילה blogspot ב-rapidshare אם ממש רוצים)

    בקיצור, לא הייתי אומר שכניסות לוורדפרס או בלוגספוט מהוות בהכרח צריכה של תוכן מקורי. קשה להעריך כמה מתוך הכניסות האלה הן עבור תוכן מקורי וכמה הן עבור לינקים להורדות תוכן פיראטי.

  2. בלי לנקוט (בשלב הזה) עמדה בנושא: כתבת שבעידן שכפול המוצר, אין הפיראטיות גורמת לנזק לבעל ההון. מה ההתייחסות שלך לטענת "אובדן הרווח הפוטנציאלי"? יש שיגידו שכל עותק של אופיס, למשל, שהורד פיראטית הוא עותק שלא נמכר. מצד שני, יש הטוענים שאלה שמורידים את אופיס מראש לא היו קונים אותו אלא הולכים על פתרון חינמי פתוח, אפילו אם פחות מתאים לצרכיהם.
    אם מקבלים את הטענה שיש כאן פגיעה כלכלית, האם העקרון שלך עדיין תקף?

  3. אבנר,

    אני טוען כאן שהפיראטיות נתפשת כחלופה לגיטימית מצד אחד ומצד שני לא פוגעת בהכנסות כי לא היו צורכים תוכנה קניינית.

  4. אני חושב שזה לא חד משמעי כל כך. יש תוכנות שבכל מקרה לא היו נקנות בידי אחוז מסויים מהמשתמשים, ויש כאלה שלולא היו זמינות כל כך באופן פיראטי כן היו נקנות בידי אחוז גבוה יותר. זה פונקציה של מחיר, יחס עלות-תועלת, וחלופות (לא בהכרח חופשיות/חינמיות).

    אגב, אני חושב שהסוגייה נעשית מעניינת יותר בהקשר של חומרה חופשית, כמו הזוקסבוקס של לימור פריד או לוח ארדואינו. אובייקטים פיזיים לא ניתנים לשכפול.

  5. שי,
    אם החלופה היתה בין פיראטיות לרכישה, מדוע מוצרים חופשיים שהמחיר שלהם הוא אפס, לא נכנסים כלל בתור חלופה? כלומר אני צריך לבחור בין העלות של המוצר, לבין תוחלת של הפרת זכויות יוצרים (הסיכוי שאני אתפס x הנזק שאצטרך לשלם) שכנראה נמוכה יותר לבין משהו חינמי ואני עדיין מעדיף את התוחלת. בחירה בתוכנה מסוימת היא לא עניין שוקי, היא עניין של העדפה.

  6. אוקיי, אז אם הבנתי אותך נכון, אתה מדבר כאן על הרווח לחברה (מלשון society) של הפצת תוכנה מוצר מידע בחינם – אני מפיץ מערכת הפעלה בחינם, יותר אנשים משתמשים במחשבים כדי לייצר תוכן. אני מפיץ מעבד תמלילים בחינם, תוכנת עריכת מוזיקה בחינם, מוזיקה מוקלטת בחינם, ואנשים ישתמשו בהם כדי לכתוב טקסטים, ליצור רמיקסים ויצירות מקוריות, וזה האינטרס של החברה (שוב, society) לעודד את זה. אני בהחלט מסכים. אבל האם המודל הזה יחזיק מעמד כשאין מוצרים קנייניים וחברות כמו מיקרוסופט שיממנו את העסק? אתה מציין ש-IBM היא מהמרוויחות הגדולות מתוכנה חופשית, אבל האם רוב ההכנסות שלהן מגיעות משם, או מעולם ה-Mainframe הותיק והקנייני? האם מוצרי התוכנה הגדולים והנחוצים ימשיכו להתקדם בקצב סביר כשכל המימון אליהם מגיע מרווחי מחלקת השירותים של Red Hat ו-IBM בלי שהכסף מהתוכנה הקניינית מסבסדים אותם?
    מה שאני חותר אליו כאן הוא מודל Freemium כזה או אחר שבו יש מדרוג של השירותים על פי גודל השירות או קהל היעד שלו. המטרה היא לאפשר איזון בין הרצון לספק מוצרים בחינם לכמה שיותר אנשים, לבין הצורך לפרנס את יוצרי המוצרים. אבל אין לי כרגע משנה סדורה על מה הדרך הטובה ביותר לעשות את זה.

  7. אבנר,
    אתה מתקרב. אני מפיץ מעבד תמלילים בצורה חופשית כדי לעודד אנשים לצור ולתת לי את היצירה שלהם בחינם.

    ההכנסות של חברות כמו IBM נובעות ממכירה של חומרה שמריצה תוכנה חופשית; אותה תוכנה גורמת לכך שהם יהיו יותר תחרותיים ולכן הם רוצים לעודד עוד תוכנה כזו.

    אני לא חושב שהFreemium הוא המודל הנכון; אני חושב שהמודל הנכון הוא חינם אמיתי, כזה שמאפשר לי לעשות הכל עם התוכנה שלי, תוך הבנה שאם אני לא אשתמש בה, היא תעלם. תחשוב על שירות כמו וורדפרס: מדובר בתוכנה מאוד מוצלחת שאתה יכול להתקין לבד, אבל אתה יכול גם לשלם לאחרים על להתקין אותו ולעצב אותו. תוכנה חופשית יוצרת תעסוקה למספר רב מאוד של חברים שלי וללקוחות שלי ובין היתר מפרנסת גם אותי. אם לא היתה תוכנה חופשית, כל אחד מהם היה צריך, לדוגמא, לרכוש זכויות למערכת CMS (אם מדובר במעצב אינטרנט) או מערכת הפעלה Embedded ולהוציא מיליונים כדי למכור את השירותים שלו.

    כרגע, שרון יכולה לתת שירותי עיצוב וניהול בלוגים בלי לשלם על מערכת יקרה, כל הפרנסה שלה נובעת מקוד פתוח ותוכנה חופשית. האם שרון יכולה להתחרות בגדולים? אני בספק, אבל היא יכולה לאפשר לאנשים שעד היום לא היו באינטרנט להכנס פנימה במחיר מאוד תחרותי.

  8. אבל מה ההבדל כאן בין תוכנה לבין כל קניין רוחני אחר? שרון יכולה עכשיו לקחת את וורדפרס כפלטפורמה חינמית, ולעבוד עם GIMP ועם notepad++ ומגוון תוכנות חופשיות אחרות כדי לייצר את התוכן – אבל האם היא לא קיבלה את התוכנות הללו בחינם תחת ההבנה שהיא עכשיו תספק את התוצר שלה – העיצובים, ה-themes לוורדפרס, הגרפיקה – בחינם? האם זו לא האמנה החברתית שעליה דיברת בשורה הראשונה של התגובה שלך?
    במלים אחרות, איך מאט מולנווג יסגור את החודש? ע"י לתת לאנשים שירותי התקנה של וורדפרס?

  9. אבנר,
    תוכנה היא כמו כל קניין רוחני אחר. אבל שים לב מה קורה: שרון מספקת את התמונות והתכנים שהיא יוצרת נגד תשלום, ואנשים באים אליה כי היא עובדת טוב יותר, לא כי היא מחזיקה קניין רוחני חזק יותר. אם היא מתרגמת תבנית עבור לקוח, התרגום הוא עבור הלקוח: זה יכול לבחור אם לשחרר לציבור או לא את התבנית, וכאן היופי בלחלוק עם אחרים.

    מאט יכול לסגור את החודש על ידי מתן שירותי פיתוח ייעודיים לוורדפרס עבור אנשים שצריכים לפתח מערכות שונות מעט מותאמות אישית, על ידי בניית פלטפורומות אחסון ועל ידי מתן שירותי תוכנה אחרים.

  10. אז אתה מדבר כאן עכשיו על מנגנון של Patronage, במובן הרנסנסי של המילה. אם אני תוכניתן – או גרפיקאי, או מוזיקאי – אני יכול ליצור בשביל עצמי ולשחרר את זה בחינם, או (אם אני רוצה להתפרנס) אני חייב למצוא בעל הון (לקוח, נותן חסות) ולייצר בשבילו. לזה אנחנו מגיעים מהניסוי המחשבתי הזה?

  11. ממש לא,
    אם אתה תוכניתן, אתה תפתח מערכות כי זה מעניין אותך וחשוב לך שיהיו מערכות מסוג מסוים. אם מישהו יראה שאתה עושה משהו טוב, הוא ירכוש ממך את זמנך ועותק מהזכויות בתוכנה לצרכים קנייניים, או שהוא ישלם עבור עבודתך כדי להתאים את התוכנה לצרכיו.

    אתה תייצר, בסופו של דבר, מנגנון שיאפשר לאחרים להתפרנס. הם, כיוון שהם תלויים במנגנון, יהיו מוכנים לשלם לך עבור פיתוח של רכיבים שיסייעו להם להתפרנס יותר טוב (או שהם יפתחו בעצמם) ולכן אתה תתפרנס לא רע.

  12. אז שוב אנחנו חוזרים לוריאנט על מודל ה-Freemium: אני אפתח פלטפורמת CMS בסיסית בשביל שאנשים ישלמו לי בשביל שאכתוב לה Premium modules. בהנחה שעשיתי עבודה טובה על הבסיס ולא סירסתי מראש את המוצר, אני מצפה שרוב המשתמשים יוכלו להסתפק במוצר הבסיסי, ורק מיעוט ממוקד יצטרך פיתוח משלו. האם המיעוט הזה מספיק בשביל לסבסד את הפיתוח הראשוני? האם אני, שצריך לסבסד את הפיתוח הראשוני, אוכל להתחרות עם גורמים אחרים בשוק שנהנים מהפירות של ההשקעה הראשונית שלי?
    אני רק רוצה להדגיש שאני בהחלט רוצה למצוא מודל כזה שיהיה ישים לאורך זמן. אני פשוט מנסה לזרוק כמה שיותר מקלות לגלגלים בשביל לראות איפה זה נתקע.

  13. לא.
    אתה מפתח מערכת כי אתה צריך מערכת; אתה משחרר אותה לציבור.

    מי שרוצה פתרון תפור עבור עצמו משלם לך.

    כאן הטעות שלך; אני לא חושב שאתה צריך לסבסד את הפיתוח, אם אתה הראשון בשוק כלשהוא ואתה משלם על מערכת, אין לך שום אינטרס לא לשחרר אותה לציבור.

  14. אוקיי, עכשיו אני מבין אותך, אני חושב. בוא נמשיך עם זה. אם אני צריך עכשיו מערכת CMS, אני אכתוב לי מערכת CMS. אבל ברוב המקרים, אני אפנה לבית תוכנה שיכתוב לי מערכת CMS, כי רוב העסקים אינם בתי תוכנה, ואין להם מתכנתים. שילמתי לבית תוכנה. הוא כתב לי תוכנה. עכשיו אני לא רוצה להפיץ אותה בחינם בשביל שכל אחד אחר יקבל בחינם מה שאני שילמתי עליו.
    המודל הזה יעבוד בהנחה שיתממש החזון של סטולמן, שבו כל משתמש הוא גם מתכנת. אני חושב שזה כמו להגיד שכל לובש בגדים צריך להיות חייט.

  15. לא,
    אתה תוכל לקחת את המערכת ולהעביר אותה לאחרים. ואם הבן שלך יצטרך לפתוח חנות, אתה לא תרכוש שוב מערכת CMS, אלא תעביר אותה הלאה, נכון?

    עכשיו, אף אחד לא צריך להיות חייט, אבל כל אחד צריך לדעת להתלבש לבד.

  16. (או כמו עו"ד שהולכים לבית המשפט בלבוש רשמי גם בשיא הקיץ ופונים אל השופט [קרי – אל בית המשפט] בגוף שלישי מגוחך. לפחות השופטים כבר מזמן פטורים מעולה של הפאה הנוכרית.)

    הנקודה היא שזה לא ממש שינוי מודל, זה רק שינוי במיקוד. עד עכשיו התוכנה ובאופן כללי היצירה היתה המשאב, כעת העבודה (הזמן ששרון משקיעה להתקין וו"פ) והידע (איך לעשות זאת) הם המשאב. אני לא מספיק בקי בנושא (כלומר, אין לי מושג ירוק בכלכלה), אבל נראה לי סביר שזו רק החלפה של הנושא עליו המודל צריך להתמקד.

  17. מאמר (ולא פוסט) מצויין שמקיף כמעט את כל הזוויות האפשריות לסוגייה החשובה הזו. צריך לפרסם את זה לדעתי באיזה כתב עת משפטי.

  18. אני מתפרנס היום מתוכנה בקוד פתוח (מערכות טלפוניה מבוססות אסטריסק). כיוון שיש לי נסיון רב שנים במערכות טלפוניה קניניות אני יכול להעריך את המהפכה שמאפשרת מעבר מחברות ענק קניניות לאינטגרטורים שמסוגלים להציע חבילות לא פחות מתוחכמות במחירים נוחים יותר ועם גמישות רבה יותר ושליטה טובה יותר של הצרכן על המוצר שהוא מקבל.
    למרבה הצער, אצל רוב המשתמשים הפירטיות כמו השימוש בתוכנה חופשית נתפסות כמשהו אחר לחלוטין לפחות בארץ; אנשים מוכנים לשלם על חומרה, משהו גשמי, בעיקר כשהם לא יכולים להעריך את עלות הייצור שלה. ישנה סלידה מובנית גם בארגונים עסקיים רבים מהצורך לשלם בעד יידע בעיקר כשנראה שהזמן (אותו ניתן לכמת ולתמחר) שמושקע אינו עומד ביחס ישר לעלות היידע (למשל, אני יכול לפתור בעייה תוך 10 דקות כשלאדם שאינו מומחה היה לוקח שעות אולי ימים. רכישת הידע הזה לקחה זמן רב אך הלקוח רואה רק את 10 הדקות שנדרשו לפתירת הבעייה ומתקומם על גובה התשלום).
    לעיתים, כדי להשקיט "מחאה" על גובה התשלום, יש לארוז את השירות שאני מוכר יחד עם פרטי חומרה שהלקוח זקוק להם כדי שלא יתלונן על התשלום עבור הידע.
    אני מבדיל בין הפירטיות וצריכת התוכנות החופשית על ידי המגזר הפרטי ובעיקר מעוטי האמצעים בין אם אלה בני נוער או מגזרים מסוימים כמו המגזר הדתי והחרדי שאמצעיו מצומצמים עקב מצב כלכלי ו/או ריבוי ילדים במשפחה. המגזר הפרטי שברובו אינו בעל ידע נרחב במחשבים לעולם יעדיף מוצר "פירטי" על פני מוצר תוכנה חופשית, עקב הידידותיות היחסית וה"פמיליריות" של המוצר הפירטי.
    צריך לזכור שמי שיצר את הבעייה היא גם מי שמנהלת היום את מלחמת החורמה נגדה: מיקרוסופט. מיקרוסופט במשך שנים לא טרחה להקשות על משתמשים פרטיים ואפילו עסקיים קטנים להעתיק את מערכת הDOS ותוכנות אופיס השונות ולחאר מכן את מערכות הווינדוס הראשונות. הם מיקדו את המודל העסקי שלהם על עסקים בינוניים וגדולים ועל מערכות מחשב מותגיות בהן נכללו מערכות ההפעלה שלהם OEM ובתבונה השאירו ליתר השוק להעתיק. כך הם השתלטו למעשה על שוק מערכות ההפעלה והרוב המכריע של המשתמשים עדיין לא מכיר שום אלטרנטיבה אחרת..
    כיוון שמיקרוסופט ושאר יצרניות התוכנות מבוססי ווינדוס נהנו מאוד מהתפוצה הפירטית בדרך להשתלטות על שוק התוכנה, נדמה לי שהמשך הפירטיות בשוק הזה, של שמיקרוסופט ובנות בריתה הוא סוג של "צדק פואטי". נוסיף לכך את העובדה שרוב המשתמשים במגזר הזה, לא היו עומדים בעלויות שלל התוכנות המותקנות על מחשביהם לולא יכלו להשיגם ללא מחיר. לכן, גם לא ברור עד כמה הנזק הנטען על ידי היצרנים הוא נזק אמיתי ולא תיאורטי.
    אך כאשר מדובר במגזר העסקי, שהשימוש במערכות מחשב הוא חלק מאמצעי הייצור שלו התמונה שונה; בהבדל משוק המוזיקה אין כאן מרווחי רווח שערוריתיים של חברות התקליטים ויצרני התוכנה בניגוד למוזיקאים הם הנהנים העיקריים מהפצת התוכנה. אין במגזר הזה שום הצדקה לשימוש בתוכנה קנינית פירטית. העובדה שלרוב התוכנות יש אלטרנטיבה בשוק התוכנות החופשיות רק מחזקת את עמדתי. אלא שבמגזרים אלה מהססים לעבור לשימוש מוגבר בתכנות חופשיות בין השאר מהסיבות שציינתי למעלה: נראה לרוב המנהלים די ברור שלחברה כמו מיקרוסופט סביר לשלם כי זו מיקרוסופט, אבל לשלם למפתחים ומטמיעים עבור תוכנה שלכאורה ניתן להורידה באינטרנט ולהתקינה בחינם, נראה להם כמו הוצאה בלתי מוצדקת. בקיצור, כל עוד לא תשונה המנטליות והמגזר העסקי יבין שעליו לתגמל כראוי ידע, אין מנוס מקיום המנגנון של "זכויות יוצרים" בתחום התכנה. הוא מגן לא רק על מיקרוסופט אלא גם על בתי תוכנה צנועים בהרבה שללא המנגנון הזה היו נמחקים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *