בואו נדבר רגע על מטא-זכויות ועל זכויות. חופש הביטוי הוא זכות יסוד במשפט (בג"צ 7144/01 גוש שלום עמותה רשומה נ' רשות השידור, בג"צ 153/83 אלן לוי נ' מפקד המחוז הדרומי של משטרת ישראל, בג"צ 316/03 מוחמד בכרי נ' המועצה לביקורת סרטים ומחזות וכו'). אבל מה שווה חופש הביטוי הזה? כלומר, האם חופש הביטוי הוא זכות לכשעצמה או שהוא נועד להגשים משהו אחר? בית המשפט העליון הבהיר ש"חופש הביטוי הוא החופש של היחיד להגשים את עצמו; חופש הביטוי הוא החופש של היחיד והכלל להוציא את האמת לאור בדרך של התמודדות חופשית ובלתי פוסקת בין האמת לבין השקר" (בשפ 5934/05 שי מלכה נ' מדינת ישראל, מה שעומד בקנה אחד עם ג'ון סטיוארט מיל ב"על החירות") אבל הוא גם מדבר על "להגשים את חופש הביטוי" בלא מעט פסקי דין (בג"צ 10182/03 ח.ל.חינוך לשלום בע"מ נ' רשות השידור, עניין גוש שלום הנ"ל, בג"צ 6226/01 אינדור נ' ראש עיריית ירושלים, בגץ 360/09 ליטל רכס נ' שר הפנים); כלומר, בית המשפט רואה את חופש הביטוי הן כאמצעי והן כמטרה.
מרדכי קרמניצר מאמין שחופש הביטוי הוא בעיקר אמצעי (קרמניצר, צידוקי חופש הביטוי), וכך גם נראה בפועל: חופש הביטיו דרוש כדי לשנות את דעת הקהל (בג"צ 5277/07 ברוך מרזל נ' מפקד משטרת מחוז ירושלים) וכדי להגן על זכויות עובדים באמצעות הביטוי, חופש הביטוי דרוש כדי לשמור על טוהר המידות השלטוני ודרוש כדי להגן על שמך הטוב. אבל מה קורה כאשר אין מטרה לביטוי? האם אז עדיין יש צידוק לחופש הביטוי?
מישאל חשין מאמין, ככל הנראה, ש"הכול יסכימו כי לא כל הרעדת מיתרי הקול, וכי לא כל קרקורים הבוקעים מחדיר בטן, זכאים לחסות תחת כנפי חופש הדיבור. ההגנה אינה ניתנת לוויבראציה שאדם יוצר באוויר, גם אם אותה ויבראציה קנתה לה פירוש במילון כבעלת תוכן מסוים" (בג"צ 606/93 קידום יזמות ומו"לות בע"מ נ' רשות השידור); כלומר, ההגנה צריכה לבחון האם הביטויים פוגעים באינטרס אחר. "כך, למשל, דין ביטויים שיבואו בתוך טקסט ספרותי או בהיותם חלק מביקורת על הרשיויות, לא בהכרח יחול על אותם ביטויים אם יעמדו לעצמם, או אם יהיו, למשל, חלק מפרסומת מסחרית" (שם).
אבל מה דינם של ביטויים שלא פוגעים באף אינטרס? ביטויים אומנותיים? פסקי הדין שדנים בחירות הביטוי דנים תמיד באיזונים בין חירות הביטוי לאינטרסים אחרים;אבל אני רוצה להציב היפותזה מעניינת: לחופש ביטוי אין משמעות אם הוא לא פוגע באף זכות אחרת.
חירות הביטוי דורשת את האינטרסים האחרים, אז הזכויות שבהן היא פוגעת, כדי לקבל משמעות. חירות הביטוי לא יכולה להתקיים בריק, שכן כאשר חירות זו כלל לא פוגעת בכלום היא חסרת משמעות.
לו עבודתו של מוחמד בכרי בסרט "ג'נין ג'נין" לא היתה פוגעת בשלום הציבור, אזי עבודתו היתה חסרת משמעות (עניין בכרי הנ"ל). לו אריה אבנרי לא היה פוגע בשמו הטוב של אברהם שפירא אזי לא היה משמעות לכתבה שפרסם (עא 214/89 אריה אבנרי נ' אברהם שפירא), לו ברוך מרזל היה צועד ללא התנגדות וללא פגיעה בסדר הציבורי באום אל-פאחם, אזי לצעדה שלו לא היתה משמעות (בג"צ 6802/08 איתמר בן גביר נ' מפקד המחוז הצפוני -ניצב שמעון קורן). כלומר, המשמעות לביטוי נוצקת רק כאשר הביטוי פוגע בזכות אחרת.
הגישה שאני מציג הפוכה לגמרי מגישת הנשיא אהרן ברק (בג"צ 2194/06 מפלגת שינוי מפלגת המרכז נ' יושבת ראש ועדת הבחירות המרכזית) שאומרת כי "חופש הביטוי [חל] על דעות מקובלות ועל דעות חריגות; על דעות שאוהבים לשמוע ועל דעות מרגיזות וסוטות. חופש הביטוי אינו חל רק על ביטויים שבקונסנסוס המקובל על הכל. חשיבותו היא בתחולתו על דעות מרגיזות ואף פוגעות" (כאשר מצטט כב' השופט ברק את פסק הדין בנושא קידום). לטענתי, חופש הביטוי כלל לא חל על ביטויים קונצנזואלים או על ביטויים שאינם מרגיזים ואינם פוגעים באינטרס אחר, על ביטויים אלה איש לא יערער ולא ינסה לפגוע (חופש הביטוי היא חירות במקרה הזה).
דווקא ביטויים לא שערוריתיים, ביטויים נוחים וביטויים שאינם פוגעים בזכויות אחרות (זכויות יוצרים, פרטיות, שם טוב, בטחון המדינה) הם ביטויים שאינם ראויים להגנה על חירות הביטוי; ביטויים מסוג זה הם ביטויים נחותים בחשיבותם, ומול ביטוי פוגעני הם לא יזכו לאותה הגנה.
כעת, אחרי שסיימנו את הדיון התיאורטי, אפשר לגשת לפרקטיקה.
נראה לי שהרחקת לכת.
אכן אתה צודק בטענה שזכות הביטוי היא רלוונטית בעיקר כאשר עסקינן בביטוי שהמדינה/החברה (ברובה) היו מעדיפות שלא ייאמר. אולם בכך אין כל חדש, והדבר נכון לגבי זכות אדם באשר היא: זכות אדם משמעה מתן לגיטימציה לעשיית מעשה שהקונצנזוס היה מעדיף שלא ייעשה.
כדי לדבר בשבחיו של הנשיא אסד ברחובות דמשק אכן אין צורך לחופש הביטוי, אלא יש בו צורך אך ורק כדי לדבר בגנותו. ואולם, משניתנת זכות כמו חופש הביטוי, בעוד שאני מסכים שיש צורך להתאים את ההגנה על הביטוי בהתאם לסוגו (מקובל לדבר על חופש הביטוי הפוליטי, לאחריו זה האמנותי כשבתחתית חופש הביטוי המסחרי שבעיני הוא בכלל נגזרת של חופש העיסוק), לא הייתי מתאים את ההגנה בהתאם לתוכן הביטוי.
יש לזכור כי השאלה אם ביטוי הוא פוגעני אם לאו היא שאלה משמעותית כשלעצמה. הרי יכול להיות ביטוי שייחשב לגיטימי בעיני הקונצנזוס, אולם מיעוט מכריע ייפגע ממנו עד עמקי נשמתו. הביטוי פוגע או לא? ואם פלוני או אלמוני טוען שהוא נפגע מביטוי? האם די בכך? האם זו פגיעה סובייקטיבית, או זו פגיעה אובייקטיבית? האם די בכך שחיילי מילואים טוענים שרגשותיהם נפגעו עד מאוד מהסרט "ג'נין ג'נין", או שצריך לקבוע בעבורם, דהיינו על השופטת פרוקצ'יה לומר להם "לא נפגעתם"?
נכון ולא נכון.
אתה עדיין מדבר על דברים שערורייתיים. אני טוען שביטוי שנמצא לחלוטין בקונצנזוס לא ראוי להגנה כי הוא לא משנה שום דבר, הוא לא מכיל את האלמנט של שכנוע, הפריה הדדית ורצון לחקר האמת.
כלומר, אם אני אפגין מחר נגד תאונות הדרכים, ההפגנה תהיה חסרת כל משמעות, היא לא עוזרת להגיע למטרה שחופש הביטוי מנסה להגשים ולכן מיותרת.
אתה רוצה לפרט קצת יותר על ההבדל בין חירות לחופש? הציבור ישמח לקבל לינקים.
חופש ביטוי הוא זכות, בעוד שחירות ביטוי היא חירות. ההבדל הפשוט ביותר בינהם הוא הצד הנגדי של הזכויות לפי טבלת הזכויות של הופלד. אם לי יש זכות לביטוי, לך יש חובה לכבד אותה (כמו החובה של המשטרה לאבטח את מצעד הגאווה). לעומת זאת, אם לי יש חירות להתבטא, לך אין שום חובה, ואתה לא חייב להאזין, או לא חייב לתת לי לעבור בקניין שלך בשביל להתבטא.
ההבדל הקטן הזה גורם לכך שלביטוי תהיה שתי פנים: של חירות ושל זכות.
ואדרבא ואדרבא – אותם ביטויים ש"דווקא ביטויים לא שערוריתיים, ביטויים נוחים וביטויים שאינם פוגעים בזכויות אחרות " הם דווקא ביטויים שלא פעם השימוש בהם משרת פגיעה בחריגים, אלה שקיומם לא אהוב על הסדר הציבורי, ולכן הם עשויים להיות ביטויים פוגעניים, גם אם הנפגע מהם איננו בתחום הקונצנזוס.
זה כמובן הכל אקדמי, אבל מנין אתה יודע מהי התבטאות שבקונצנזוס ועל כן אינה ראויה להגנה של זכות?
שי,
רק אקדמי: לא דיברתי בהכרח על קונצנזוס, אלא על ביטויים שלא פוגעים בזכויות אחרות. יש הרבה ביטויים בקונצנזוס שפוגעים (לדוגמא, לגייס חרדים) ויש הרבה ביטויים שאינם בקונצנזוס שאינם פוגעים באף אחד (לדוגמא: יש סוסים שמדברים עברית).
היקף ההגנה צריך לבוא דווקא כאשר הזכויות נפגעות.
הטיעון שלך עובד כרדקטיו אד אבסורדום. אכן צריך להגן יותר דווקא על הדברים הבעייתים.
אבל מול הדברים הלא בעייתים רצוי לשמור על מימד ה"קל וחומר".
אחרת יהיה מצב (תיאורטי) של: אם לא תהפכו את המסרים שלכם ליותר בוטים, לא נאשר לכם את ההפגנה…
אורי,
נכון. אבל הטיעון שלי בא להבדיל בין ביטוי כזכות לבין ביטוי כחירות. כאשר הוא חירות, אין אף אדם שמגביל אותו, כמו שאני אעמוד באמצע היער ואצעק ממש חזק. כאשר הוא זכות, הוא אומר שלא רק שאתה חייב לאפשר לי להתבטא, אלא שאתה חייב גם (לעיתים) להקשיב לי. וזו ההתפתחות שלהערכתי תתחייב בהמשך.
ביטויים שלא פוגעים בזכויות אחרות באופן אפריורי אז זה טריויאלי שהן לא זקוקות להגנה כי לא יעלה על הדעת שיערערו על הזכות לבטא את המובן מעליו, ומה שלא ברור באופן "אנליטי" מתוך הדברים עצמם אם הוא פוגעני או לא – אז זה כבר לא טריויאלי, וייתכן ויהיה זקוק להגנה.
אני לא בטוח שהתכוונת למין חלוקה כזו של אנליטי-אפריורי וסינתטי-אפוסטריורי אבל זה מה שהבנתי…
פרקטית, אני לא בטוח שיש הבדל, כי חירות שלא מערערים עליה לעולם דינה כזכות לא?
שי,
זו בדיוק הסוגיה. אף אחד עד היום לא הצליח להבהיר אם ביטוי היא זכות או חירות, והסוגיה הזו יוצרת לא מעט חיכוכים שמגיעים לידי ביטוי באינטרנט. עד היום, כיוון שהביטוי היה זכות כלפי הממשלה, אז זו היתה זכות. כיום, כשיש אינטרנט, היא דומה יותר לחירות. אבל בוא נראה מה קורה.