הזכות לפרטיות ציבורית:: שאלות קשות ליובל שטייניץ

0.
האם הצעת חוק שהוצעה על ידי ח"כ דני יתום וח"כ יובל שטייניץ (מישהו יכול לתת לינק להצעת החוק?) האוסרת על פרסום צילומים שצולמו ברשות הרבים בעיתונות ובטלויזיה כל עוד הדבר נעשה שלא בהסכמת המצולמים ראויה ומה בעצם הבעיה עם הצעת החוק, זו השאלה שאני הולך לנסות לענות עליה היום בפינתנו "חוקים שיש לי בעיה איתם, אבל אני לא יודע אם אני בעד או נגד" (תרגישו חופשי להיות בעד או נגד החוק, אני עוד שוקל מה עמדתי). (הגעתי לסוף הטקסט והחלטתי, אני נגד.)

1.
שתי בעיות יש לי עם הצעת החוק; ראשון ראשון ואחרון אחרון. ראשון, הצעת החוק מעמידה שתי זכויות חשובות לי אחת מול השניה, וקובעת הראשונה עדיפה. בפועל, הצעת החוק מכפיפה את חירות הביטוי לזכות לפרטיות. כלומר, אם עד עכשיו הזכות לפרטיות, כנגזרת מזכות הקניין, היתה זכות של אדם לעשות כרוחו בתוך ביתו ובשלל מקומות פרטיים אחרים, כשהוא יודע שכל שיחה שלו בציבור אינה פרטית ותחשף בפני העולם, לאחר חקיקת החוק זכותו של אדם לפרטיות הופכת להיות מוחלטת.

2.
אני מחובביה של הזכות לפרטיות (ועל כך אין חולקים) ואני מהמאמינים הגדולים בחירות הפְּרֶסָה (press) ועל כן הדיסוננס בין השתיים צורם לי עד כדי בעייתיות. הצעת החוק נובעת ממטרה ברורה: להגן על נפגעי פעולות טרור מהופעתם בטלויזיה לאחר פיגוע, כמו גם על ידוענים שונים מחשיפה לצילומי פפארצי או מצוד של צלמים. אולם, הנזק הכלכלי מאותה הגנה על חירות עשוי להיות כה כבד עד כדי שיבוטל מקצוע צלם העיתונות.

3.
בעצם, הצעת החוק מוסיפה זכות נוספת לזכות היוצרים בתמונה, זכות המופיעים. הצעת החוק טוענת כי בכל תמונה שתצלם יש זכות חפצא לאדם המופיע בה וזה יכול להתנות כל תנאי לגבי הסכמתו להופיע בתמונה. יצירת זכות נוספת זו היא לא קלה, היא קובעת בפועל שאותן זכויות שמוכרות לנו במשפט יצטרכו להתפתח לכיוון שונה? מה יהיו הפיצויים הסטטוטוריים בחוק על הפצת תמונה (למעט קנס כספי) שכן התובע לא יוכל להוכיח "נזק" מפרסום התמונה כשם שהוא לא יכול להוכיח נזק מלשון הרע (וראו גם)

4.
נכון להיום, חוק הגנת הפרטיות קובע כי צילום ברשות הרבים, בנסיבות שעשויות להשפיל או לבזות אדם, אינו פגיעה בפרטיות. כלומר, החוק כיום הוא חוק מודרני שמאזן בין הזכות לפרטיות לבין זכות הציבור לדעת, או הזכות של עיתון לביטוי. כך אמרתי לפני שנה:

כלומר, כדי לקיים עבירה (או עוולה) של פגיעה בפרטיות יש לצלם או ברשות היחיד או לפרסם צילום שעלול להשפיל או לבזות. למיותר לציין שתמונות שצולמו על החוף אינן תמונות שצולמו בלשון היחיד, וגם אינן משפילות או מבזות את המצולמות בהכרח. כיום, בחברה אובייקטיבית הצגת גוף עירום של אדם אינה בהכרח ביזויו; כאשר הפורנוגרפיה הקשה השפיעה כל כך על דור האינטרנט וכאשר פטמות ושדיים הם עניין שבשגרה ומוצגים במדיות הסטנדרטיות כמו גם באתרי האינטרנט, קשה לקבוע בודאות שמה שנחזה להיות שדיים דרך בד הם בהכרח ביזוי. לדוגמא, בכל אחד מהלינקים בפוסט זה ישנה תמונה של שד או פטמה, והדבר אינו פוגעני במיוחד ואינו מעליב.

5.
כך אמר גם בית המשפט המחוזי בירושלים עת שנדרש לשאלה האם צילומו של יגאל עמיר בחצר הכלא ובתאו מהווים פרסום ברשות הרבים או ברשות היחיד, והאם יש בפרסומים אלו כדי לבזות. (בש"א 7499/04 יגאל עמיר נ' ערוץ 10) בית המשפט קבע כי היסוד של ביזוי והשפלה הכרחי על מנת למנוע את הביטוי, במיוחד כאשר יש אינטרס ציבורי לביטוי.

יישום האמור לעיל מוליך למסקנה כי אין מקום להיעתר לבקשה. כאמור, המדובר במקום המהווה רשות הרבים, וכאמור, גם אם אנקוט גישה לפיה השימוש וההקשר הפכו את התא לרשות היחיד, הרי, באיזון הכולל, ומכל הטעמים אשר בוארו לעיל, ובעיקרם העובדה שצילומי המוניטור בו נראה המבקש בחדרו הינם משניים למפגש שנערך בכלא בין המשיב 2 לבין מנהל הכלא, בהתחשב בכך כי המבקש לבוש בבגדים ואין הצפייה באותם צילומים גורמת להשפלתו, ביזויו או פגיעה אחרת בכבודו, בהתחשב בעובדה שלטענה בדבר יצירת הסרט לשם רווח כספי לא בא כל בסיס וצפייה בסרט מפריכה טענה זו, ובהתחשב בהלכות שנקבעו לעניין מתן צווי מניעה זמניים הבאים להגביל את חופש הביטוי, ומאחר שבקטעים שצולמו אין מאומה שיפגע בכבודו של המבקש המסקנה היא כי דין הבקשה להידחות.

כך גם קבע בית המשפט השלום בתל-אביב יפו בא 50324/05 אמיתי יגאל נ' ynet, כאשר בית המשפט דחה את התביעות ההדדיות.

6.
כלומר, החוק הקיים כיום מאזן בצורה ראויה, להערכתי, בין זכותם של ידוענים לפרטיות לבין זכותם של בני אדם לחופש הביטוי ולחופש הפרסה. האיזון מאפשר, במקרים של ביזוי אדם עקב צילומו ברשות הרבים, למנוע את הפרסום ואף לתבוע את נזקיו במקביל לחקירה משטרתית ולאישום פלילי בנושא. לכן, לא נותר אלא לתהות מהם המניעים הרלוונטיים להצעת החוק? [כלומר, מהו כשל השוק שהביא לה?]

7.
הבעיה השניה עם החוק הוא האפליה שהוא יוצר. לא בכדי נאמר כי המחוקק אינו משחית דיו לשווא. מדוע קובעת הצעת החוק של יתום ושטייניץ כי "לא יפורסמו בטלוויזיה ובעיתונות, הארצית והמקומית, צילומים של אזרח ישראלי, שנעשו ברשות הרבים וללא אישורו המפורש, למעט צילומים שצולמו באקראי" (והאם ידוענים זרים בארץ ניתן לצלם ברשות הרבים ולפרסם?) האם החוק התיר, עקב אי הופעת הפרטים הנ"ל, את הפרסום הכולל באינטרנט ובקולנוע או שמא אלו נכללים ב"עיתונות"?

8.
השאלה האם המחוקק יבחר להכניס לפרשנות המילה "עתונות" את האינטרנט אינה שאלה פשוטה. בדרך כלל, כאשר לא מפורטים האמצעים הכלולים בהגדרת  המילה "פרסום" מדובר בדרך כלל בפרסום (לרבות באינטרנט). לכן, הכללת המילים "בטלוויזיה ובעיתונות" מגבילה את המקומות בהם אסור לפרסם תמונות שצולמו ברשות הרבים לטלוויזיה ולעיתונות בלבד. פרשנות זו עומדת בקנה אחד עם פרשנות חוקתית המרחיבה את חופש הביטוי, כלומר אותה פרשנות שבית המשפט החיל בפרשת תב"מ 16/2001 סיעת ש"ס נ' אופיר פינס, בה קבע השופט מישאל חשין כי:

מסקנה נדרשת מכל אלה היא, כי רק בנסיבות בהן ייגלה לעינינו איסור ברור בחוק על חופש הביטוי – או צימצומו של חופש הביטוי – רק במקרים אלה אכן נאסור על חופש הביטוי או נצמצם אותו. ובמקרים אלה אף-הם נעשה כן רק במידה ההכרחית. לענייננו שלנו נאמר, כי בהיעדר איסור בחוק התעמולה על שידורה של תעמולת בחירות באינטרנט, נסרב לקרוא אל תוך החוק איסור על שידור זה.

וראו גם את דברי כב' השופטת (דאז) דורית בייניש בתב"כ 3/17 אמיר לירן נ' חברת רוטר.נט בע"מ.

9.
כלומר, בניגוד לחוק הגנת הפרטיות שמגן על פרסומים מבזים אם אלו פורסמו באינטרנט, החוק המדובר כלל לא מחליף את ההסדר בחוק הגנת הפרטיות ולכן אינו רלוונטי. החוק מיותר כיוון שהוא מכסה רק את התקשורת הממוסדת וכלל לא יחול על בלוגים ואתרי אינטרנט. הבעיה העיקרית עם החוק באינטרנט היא שאולי הוא כן יחול על אתרי אינטרנט שחברים במועצת העיתונות, ועל כך יפים דבריו של המלומד ג' שמשון:

ציון לגנאי לעוזר דובר המשטרה, שהסביר למערכת נענע כי הוא לא משתף פעולה
עם עיתונאי רשת כי “כל אחד יכול לפתוח אתר חדשות באינטרנט ולהגיד שהוא
עיתון”. כדאי אולי להזכיר לו כי במדינה דמוקרטית, וזה מה שישראל מחזיקה
מעצמה, כל אחד יכול גם לפתוח עיתון ולהגיד שהוא עיתון ()

10.
מסקנתי היא כי החוק שהוצע על ידי יתום ושטייניץ מיותר לספר החוקים ויכול רק לפגוע בזכות לפרטיות, תוך שהוא מפלה בין אמצעי מדיה שונים, ולכן לא ראוי כלל להמשיך בהליך החקיקה. עם זאת, אם מטרתם של ח"כ יתום ושטייניץ להגן על פרטיותם של נפגעים בפגועי התאבדות, ראוי שימצאו את הדרך להסדיר דווקא סוג זה של שידורים.

46 תגובות ל-“הזכות לפרטיות ציבורית:: שאלות קשות ליובל שטייניץ

  1. מה שמפתיע אותי הוא פרסום הכתבות בנוגע לחוק בעיתונות הכתובה, המשודרת וברשת שאינן מנסות לרדת לעומק ענין החוק אלא מרחפות על פני השטח בהצהרות "אין יותר פאפרצי" וכו'

    לפי דעתי הגישה שלהם היא שגוררת גם תמיכה בחוק החסימה של אתרים ברשת (אמנון כהן).

    מרענן לשמוע דעה מעמיקה.
    נהנתי.

  2. ואני לא מבין כלל מדוע נזקקים לחוק החדש. כתבת כי הצעת החוק נועדה להגן על נפגעי פעולות טרור מהופעתם בטלויזיה לאחר פיגוע, אי אפשר לקבוע כי הופעה של נפגע טרור בטלויזיה מבזה או משפילה אותו, ובכך הכל יהיה כלול בחוק הקיים?

  3. עד היום חשבתי שהזכות לפרטיות היא נגזרת מהזכות לכבוד. למה דווקא מהקניין?
    (מעבר לכך, גם פרשנות מצמצמת של "עיתונות" לא בהכרח תגדיר שהחוק כן/לא יחול על אינטרנט בצורה גורפת. אין דינו של ווינט כדין "הבלוג של מאי" גם אם שניהם מופיעים ברשת, בדיוק כפי שידיעות אחרונות ופוסטר אינם שניהם עיתונות רק כי הם מודפסים על נייר.

  4. גלית

    הזכות לפרטיות לא רק נגזרת מהזכות לכבוד אלא בעיקר מהזכות לקניין.

    אם לי יש זכות לקניין על ביתי, אזי הזכות כוללת את החובה של שאר העולם לא להכנס לביתי ולא להפריע לי להשתמש בביתי. אותו דבר לגבי זכותי לקו טלפון; אם קו הטלפון הוא קנייני, אין כל זכות לאדם אחר להאזין לאותו הקו.

    לגבי פרטיות במאגרי מידע, גם כאן הזכות לקניין (על המידע) הוא שלי, ולכן האיסור הוא לפרסם את המאגרים האלו וללקט מידע קנייני.

    הזכות לכבוד חשובה מאוד להסברים של הזכות לפרטיות, אבל אותם הסברים נשמעים תיאורטיים מדי ביחס לזכות לקניין ולכן קל יותר להסתכל על הזכות לפרטיות כזכות קניינית.

    לגבי פרשנות מצמצמת, לא צריך להחיל את הפרשנות על המושג "עיתון", שכן מרגע שהוגדר כי _רק_ פרסום בעיתונות או טלוויזיה אסור, אין כל מקום להגביל פרסומים אחרים (ראי פסק דינו של חשין) אלא אם הוגבלו בחוק.

    ידיעות אחרונות הוא עיתון כי הוא פועל בהתאם לכללים מסוימים וכי עורכיו וכתביו מקבלים תעודת עיתונאי (שתשלל במקרה של פרסום לפי החוק החדש). הבלוג של מאי הוא לא עיתון, בעיקר כי הוא לא בדפוס.

  5. כתבים של ווינט אבל כן מסתובבים עם תעודת עיתונאי.
    כלומר, לפי הגישה שלך השאלה מהי עיתונות (או מיהו עיתונאי) צריכה להבחן לפי מבחן תעודת העיתונאי ולא לפי מבחן המדיה.
    זה בעייתי לא פחות מאשר לומר "עיתונאי הוא מי שעובד בעיתון, ועיתון הוא דבר שמורכב מדפים מודפסים".

    לגבי השאלה אם הזכות לפרטיות נגזרת מהזכות לקניין או לכבוד, אוקי. אני עדיין מעדיפה (ככלל) את הגירסא שלי, למרות שאני מוכנה לקבל את ההנחה שבהליכים קונקרטים יהיה קל יותר להגן עליה דרך הזכות הקניינית.

  6. גלית,
    שלא יובן לא נכון, אני חושב שהמושג "תעודת עיתונאי" ורשיון לעיתון הם מושגים שאינם ראויים במדינה דמוקרטית בה כל אחד יכול וצריך להתבטא.

    מצד שני, החוק מתייחס לקנס כנגד העיתון ושלילת תעודת העיתונאי של הצלם, לכן אני לא חושב שהמחוקק השקיע כאן מחשבה דיה.

    לגבי תפיסתך, אני מבין שמבחינתך פרטיות נגזרת מכבוד, אם תוכלי להסביר לי כיצד האזנה לקו טלפון פוגעת בכבודו של אדם? [בהנחה שכל מי ששומע את השיחה היא רק מדינת ישראל, וכל עוד הוא לא עבר על החוק אין שום צורך לפרסם את השיחה]

  7. הכבוד שלי כולל את הגבולות וההגדרה העצמית שלי. את האוטונומיה הפרטית שלי – אם תרצה, המקום שבו "אני עצמי" מפסיקה להיות "אני עצמי" ומתחילה להיות "העולם כולו".

    ספיציפית לגבי שאלת הטלפון, "מדינה" לא מקשיבה לשיחה. "נציג של המדינה" מקשיב לשיחה. אני לא רוצה שמישהו יקשיב לשחנ"שים הלוהטים שאני מנהלת עם מיתולוגי כזה או אחר, ולדברים שאני רוצה שהוא, ורק הוא, ידע. זה פוגע בכבודי כשאדם זר (וגרוע יותר, אם במקרה *לא* מדובר באדם זר) נכנס למקום האינטימי והפרטי הזה יותר מאשר זה פוגע לי בקניין שכמישהו מאזין לי למכשיר (הייתי מקבלת את טענת הפגיעה בקניין יותר בקלות אם מישהו ההאזנה הייתה פוגעת לי באיכות השיחה).
    ברור שבמסגרת האיזונים ניתן להאזין לטלפון במקרים מסויימים בין אם הפגיעה הנוצרת כאן היא בכבוד או בקניין – בכל מקרה אנחנו מדברים על זכות יסוד מוגנת.

  8. המשפט העילג "זה פוגע בכבודי כשאדם זר (וגרוע יותר, אם במקרה *לא* מדובר באדם זר) נכנס למקום האינטימי והפרטי הזה יותר מאשר זה פוגע לי בקניין שכמישהו מאזין לי למכשיר (הייתי מקבלת את טענת הפגיעה בקניין יותר בקלות אם מישהו ההאזנה הייתה פוגעת לי באיכות השיחה)"
    אמור היה להיות:
    "כבודי נפגע כשאדם זר (וגרוע יותר, אם במקרה *לא* מדובר באדם זר) נכנס למקום האינטימי והפרטי הזה יותר מאשר קנייני נפגע כשמישהו מאזין לי למכשיר (הייתי מקבלת את טענת הפגיעה בקניין יותר בקלות אם ההאזנה הייתה פוגעת לי באיכות השיחה)."

  9. גלית,
    כבודך במקומו מונח, אולם זכותך לכבוד צריכה להיות רחבה מאוד כדי להכיל את הזכות לפרטיות בצורה הגיונית. מטרת הזכות לפרטיות היא לקבוע כי לאדם יש מתחם אשר כל שנעשה בו הוא בלעדי שלו; כבודו נפגע כיוון שדליפת המידע פוגע בו ולא הידיעה על קיום מידע (ובמיוחד אם אותו עובד ציבור חתום על הסכמי סודיות וכו').

    הטענה היא לא על איכות שיחה עקב האזנה, אלא עקב הפלישה עצמה לשיחה, כמו החדירה לבית.

    אבל שיהיה, זה אותו דבר. אנחנו נטען את שתי הטענות בבית המשפט בכל מקרה.

  10. יוסף, יש לעניות דעתך גבול גם לחופש הביטוי, מעבר לחוק איסור לשון הרע? ואיך זה מתבטא בפועל

  11. כן,
    1. הזכות לקניין – לי בתור בעל האתר יש סמכות לקבוע כללי ביטוי כאן.
    2. הזכות לשלוות החיים – לי בתור בעל האתר יש את הזכות להגביל ביטויים של אחרים ולא להיות מוטרד על ידי טוקבקיסטים
    3. הסתה לגזענות
    4. הפרת זכויות יוצריים שלא למטרה ראויה.
    5. מניעת ביטוי לגיטימי אחר.

  12. אני באמת לא מבינה איך הטוקבקיסט שאתה יכול לחסום, יותר גרוע מפפרצי שגורם למשל, לתאונת דרכים שבה נהרגה נסיכה. נכון שהטוקבקיסט עושה את זה "בשטח שלך", אבל אם תשווה את התוצאה- טוקבק טורדני לעומת נסיכה מתה, זה לא גורם לך לחשוב שוב על הגבולות של חופש הביטוי?

  13. אם הפפרצי גרם למוות, אפשר להאשים אותו, לא צריך לאסור את פעולת הצילום כי צלם אחד רצח.

    "הרבה הורים אונסים את ילדיהם, בואו נאסור על הורות"

  14. המוות של דיאנה רק נמצא בסוף ספקטרום שלם של הפרעות שגורמים אנשים עם מצלמות, וכל פעם שמישהו מהמוטרדים מעז להגיד שהוא נפגע מזה, באים אנשים שתומכים בחופש הביטוי.

    "הרבה אנשים מצלמים ומטרידים אנשים בניגוד לרצונם, בואו נאפשר להם להרוויח מזה כסף"

  15. פלי,
    הבנתי שאת נגד ביטוי, ונגד הרבה דברים אחרים, שכוללים פורנוגרפיה אבל לא רק פורנוגרפיה. ובמחיר של "הגנה" את מעדיפה לחסום את כל ההנאות בחיים (כולל ההנאה של הצופים בפפארצי ופורנו).

    אבל למה? מה הסיבה שאת מאמינה שאם יהיה אסור לפרסם בעיתונות (אבל מותר לצלם) אנשים יפסיקו לרדוף אחרי כוכבים?

    אולי נאסור הערצה של כוכבים? הרי לכל כוכב יש מעריץ מטורף. אם ג'ון הינקלי לא היה מפתח הערצה עיוורת לג'ודי פוסטר אחרי שראה אותה בנהג מונית, הוא לא היה מנסה לרצוח את רונלד רייגן. נכון, זה רע, אבל לא הייתי פוסל הופעה של בחורות יפות בקולנוע בגלל זה.

  16. אין לי בעיה עם הנאה, או עם חופש הביטוי. אבל נדמה שסדר העדיפויות שלנו שונה. יש אצלך מגמה של הזדהות עם התוקף. אם זה מי שיוצר סרטי פורנו, מי שהולך לזונות, מי שרוצח ראש ממשלה ורוצה ילדים, מי שמציק לאנשים ברחוב עם מצלמה. למה לרגע אתה חושב שצריך להגן על מי שלוקח זכויות כמו חופש ביטוי ויוצק לתוכן תוכן פוגעני? חשבתי שהחופש של אדם נגמר ברגע שמתחיל האף של האחר, לא?
    ולגבי הטענה שאם יאסרו על פפרצי, עדיין יעריצו כוכבים. לדעתי זה פשוט לא נכון. הרי מה שמעודד רדיפת כוכבים זה הפרסום שהם מקבלים.

  17. אז כמו שאמרתי, את מוכנה לקחת את ההנאה מבן האנוש, רק שלא יחשף לסכנות.

    אני חושב שללא הסכנות אין אנושיות.

  18. אני חושבת שזה לא תפקידך להחליט אם אותו אדם נעקב צריך לסבול למען חופש הרכילות או לא

  19. ואני חושב שגם אם אני לא צריך להחליט, גם את לא. ואני מבקש ממך, בנימוס מלא, אם יש לך דברים להגיד – בבקשה תפתחי בלוג ותגידי בו.

    חופש הביטוי שלך לא חייב לבוא על הקניין הפרטי שלי, ולכן אם את מאמינה באמת שאפשר לאסור על חופש ביטוי כדי להגן על המתחם הפרטי של אדם מסוים, בבקשה ממך תנהגי כך.

  20. לא דברתי על לאסור חופש ביטוי, דברתי על להגביל אותו, שזה דבר שקיים ממילא. אנחנו לא רואים עין בעין לגבי רוחב ההגבלות.

    ואני מתפלאה שבן אדם שמסוגל להצדיק פשעים בשם חופש הביטוי מבקש להשתיק אותי.

  21. לא,
    מי שמבקש להשתיק אותך זה את.

    אני אומר שאם את רוצה להגביל את חופש הביטוי של אדם לביתו הפרטי ולביטויים לא מזיקים בלבד, אז תלכי ותתבטאי במקום אחר,

    Practice what you preach.

  22. לא יודעת, חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו כולל במפורש את הפרטיות כזכות מוגנת, בדיוק כמו שהוא כולל במפורש את זכות הקניין כזכות מוגנת, כך שנראה לי ששתיהן נגזרות מכבוד האדם, לפחות במתכונתו במשפט הישראלי.
    ממילא, נראה לי שהאזנה לשיחת טלפון סמי-אירוטית (או סמי-אידיוטית, לצורך העניין) בהחלט מהווה פגיעה בזכותי לפרטיות ולצנעת הפרט.

  23. אני לא חושב שקניין נגזר מכבוד, קניין נגזר מחופש המחשבה והביטוי. בעוד שכבוד הוא משהו ערטילאי, קניין הוא רכושו של אדם כיוון שזה הגה אותו או ביטא אותו במעשים ולכן קיבל את הבעלות עליו (תפיסה לוקיאנית).

    איך קניין יכול להיות חלק מזכות לכבוד?

  24. יכול להיות שאנחנו מתייחסים ל"כבוד" במשמעויות שונות (איפה, איפה דר' אורית קמיר כשצריך אותה?). אני מתכוונת ל"כבוד" בדרך שבה הוא מוצג במשפט בישראל – פרשנות מגה-סופר רחבה של המונח שכוללת את הזכות לקניין, לתנועה, לחירות הביטוי, לפרטיות וכיוצא בזה.
    במובן הזה, אתה זכאי שינהגו בכך בכבוד, שיכבדו את הזיקה שנוצרה בינך לבין נכס כלשהו בגלל העובדה שהגית או ביטאת במעשים דבר מה.

  25. כן,
    אבל אם יש לי זכות לקניין, לביטוי ולפרטיות, המושג הזה "כבוד" הוא מאוד לא רלוונטי. הזכויות האמיתיות מגנות עליי יותר טוב.

  26. אוקי, אז אם יש לך זכות ישירה לפרטיות למה אתה מנסה לגזור אותך מהזכות לקניין?

  27. כי גם הזכות לפרטיות, גם הזכות לקניין וגם החירות להתבטא נובעות מדבר אחד: מהיות האדם בן חורין שיכול לחשוב בכוחות עצמו. המחשבה עצמה יכולה לבוא לידי ביטוי במעשים שהאדם עושה: באמצעות פיו, באמצעות ידיו, באמצעות כלים. אותם דברים שהאדם מפיק הופכים קניין ולאדם זכות מוחלטת בהם שהמדינה ובני אנוש אחרים לא יכולים לשלול. כתוצאה מאותן זכויות יש לאדם פרטיות בכל הנוגע למעשיו ולקניינו ופרטיות2 בכל הנוגע למחשבותיו. חירות המחשבה מאפשרת לי פרטיות על מחשבותי ואיסור על כל אדם אחר להתערב במחשבות אלו. לכן הקניין נגזר מביטוי, והפרטיות נגזרת הן מביטוי והן ממחשבה. כל הזכויות 'הטבעיות' נגזרות מהיות האדם אדם, ולא מאיזושהיא החלטה.

  28. אוקי, אבל העובדה שאנחנו *מכבדים* אותך (אותי) ואת החירויות שלך (שלי) זה מה שהופך אותן מרעיונות וחירויות מופשטות למשהו פרקטי שבשמו אתה יכול לטעון לכך שאנשים לא יצתתו לך לטלפון.
    ובכל מקרה, גם לגישתך, אם הזכות לפרטיות והזכות לקניין שתיהן נובעות מכך שהאדם הוא בן חורין, עדיין הזכות לפרטיות לא נובעת מהזכות לקניין אלא עומדת בפני עצמה.
    (בניגוד אלינו ש,כך נראה לי, בעיקר מסתובבים במעגלים)

  29. העובדה ש"מכבדים" את החירויות שלי לא ממש רלוונטית כשיש חוק, כי אם לא יכבדו את החירויות שלי יש את הריבון שיתערב. אם אין חוק, כל ה"כבוד" הזה הוא טוב ויפה על הנייר, אבל אין איך לאכוף אותו.

    הזכות לפרטיות לא נובעת מעצמה. היא נובעת מזכות אחת ומחירות אחת. זכות הקניין וחירות הביטוי (והמחשבה) מביאים לזכות לפרטיות.

    אין לך שום הסבר, מלבד קנייני, למה פסול בויתור מוחלט על פרטיות, לא?

    לפני שנה וחצי חשבתי כמוך, וכתבתי:

    , נראה כי דרישתה של ממשלת ארצות הברית לעיין ביומני החיפוש הינה לגיטימית לחלוטין. הרי מה כבר יבדקו? את הרגלי הגלישה של גולשים וינסו לאתר גולשים שיכנסו לאתרים “חשודים” דרך מנועי החיפוש. לא מדובר בחיפוש אלים, חיפוש פולשני או מעקב בזמן אמת. רק “לאחר מעשה” יבדקו היומנים וכל מי שירמוז כי מעוניין הוא בפדופיליה יחקר והממשלה תחל במעקב אחריו, הלא כן? הרי לציבור הגולשים הכללי אין כלל מה לחשוש – אלו אינם מחפשים אתרי פדופיליה, אינם מתעסקים בסחר בתמונות עירום של קטינים וכלל לא יצופו ביומני החיפוש של הממשלה, הלא כן?

    לעיתים לא רחוקות אני נתקל בבעיה זו. שאלת חשיבות הפרטיות – ובמיוחד אצל חפים מפשע, האם כלל יש להם צורך בפרטיות? האם טובת הציבור אינה חשובה יותר? דעתי המנומקת היא כי ה-זכות לפרטיות הינה נגזרת של כבוד האדם, וככזו היא אחת מזכויותיו הבלתי ניתנות להפקעה של האדם. הזכות לפרטיות נועדה במיוחד בכדי למנוע משלטון כוחני לנטר נסיונות לכפור בו, אולם היא גם מגיעה לאלו אשר אינם כלל דורשים בה. זכותו של אדם לפרטיות היא זכותו שלא להחשד ללא קיומה של עבירה.

    טעיתי. הזכות לפרטיות אמנם יכולה לנבוע מכבוד האדם, אבל קל הרבה יותר להסביר אותה בצורה קניינית – ביטויית. הרעיון של כבוד האדם כזכות הוא בעייתי ביותר, במיוחד כשאת לא יכולה להסביר בדיוק מה הוא אותו 'כבוד' נטען.

    מעניין שאת הדיון התורתמשפטי הזה מעולם לא ניהלו בקורס משפט חוקתי או בתורת המשפט, אגב, אלא רק ניהלתי אותו לראשונה כשהייתי צריך להסביר בסופו של דבר למה כל כך חשובה לי הפרטיות שלי.

  30. חכם עונה על ראשון ראשון ואחרון אחרון.
    אני לא מתיימרת, ולכן אתחיל דווקא בסוף – אני חושבת שהדיון הזה לא מתנהל (להבדיל, למשל, מהדיון על השאלה האם פגיעה בשוויון עולה או לא עולה כדי פגיעה בכבוד) כי בישראל, מבחינה משפטית-פרקטית, אין צורך להעלות אותו. הן הזכות לפרטיות והן הזכות לקניין מעוגנות במפורש כזכויות יסוד.
    כתבת:
    "העובדה ש”מכבדים” את החירויות שלי לא ממש רלוונטית כשיש חוק, כי אם לא יכבדו את החירויות שלי יש את הריבון שיתערב. אם אין חוק, כל ה”כבוד” הזה הוא טוב ויפה על הנייר, אבל אין איך לאכוף אותו" – העובדה שהריבון מכבד את החירויות שלך היא חלק מהעניין.

    אתה מחבר בין חירות הביטוי לזכות לקניין. זה חיבור שאתה מציג כמובן מאליו – הוא לא. אם כבר, אני מוכנה לקבל שהזכות לפרטיות קשורה בחירות הביטוי יותר מאשר לזכות לקניין (וממילא, אני חושבת שהדיון הזה מיותר כי לגישתי מדובר בזכות עצמאית)

  31. העובדה שאנחנו *מכבדים* אותך (אותי) ואת החירויות שלך (שלי) זה מה שהופך אותן מרעיונות וחירויות מופשטות למשהו פרקטי שבשמו אתה יכול לטעון לכך שאנשים לא יצתתו לך לטלפון.

    ראשון ראשון.

    אם לא היו מכבדים את החירויות שלך, שזו מבחינתך הזכות לכבוד, מה היתה הזכות לכבוד הזו שווה? (כבוד דורש שלטון חוק כדי לאכוף אותו, חירות יכולה להתפס בכח, והשלטון או כל אדם אחר, יכול רק להפקיע אותו).

  32. מה שווה הזכות לכבוד אם אין שלטון שיאכוף אותה? (שאר הזכויות קיימות מעצמן)

  33. מה שווה הזכות לפרטיות אם אין שלטון שישמור עליה? מה שווה הזכות לקניין אם כל מי שיש לו יותר מאשר לי יכול לקחת ממני את רכושי?

  34. הזכות לפרטיות היא Self Enforcing בהעדר שלטון (כנ"ל לגבי קניין) בעוד שכבוד לא.

    את לא יכולה להגיד – תכבד אותי או ש… לעומת זאת, את יכולה למנוע (במצב של דילמת אסיר עם שחקנים חוזרים) את הפגיעה בקניין ופרטיות.

  35. אני לא כל כך מבינה למה לא, אבל נדמה לי שאנחנו מסתובבים במעגלים.

  36. היי יונתן
    אני מסכימה עם כל מילה של התלבטות שהעלית ואולם, דומה הדיון לשאלה " "מה עדיף? להיות עני וחולה או עשיר ובריא "…. , נקודת המוצא כי לא יוכלו השניים לדור יחדיו באמת, על פניו מראה נסיגתה של זכות הביטוי מפניה של הזכות לפרטיות.
    אני טוענת שניתן לקחת דוגמא מדיני הקיניין הרוחני בכל הנוגע לז"י בתוכנות מחשב, שם ע"פ ההלכה האחרונה בננוגע לפס"ד שניתן לטובת הסיפרייה של גוגל , מצא הדין פיתרון בדמות הצורך לאשר פירסום אל מול הצורך לבקש אותו ( מנגנוני "IN" ַ "OUT " ) מקצוע הצילום ו העיתונות לא יעלם , הוא רק יזכה למקצועיות והגינות, נכון להיום המדיה אינה מדווחת , אלא בהרבה מן המקרים יוצרת מציאות, זכותו של אדם לא לקחת חלק מחשיפה במדיה , עדיין ניתן יהיה לטשטש את פניו כפי שנעשה בטלויזיה מבלי לוותר על התמונה /דיווח כליל, מה גם שהגנת "אמת פירסמתי" באנלוגיה ל" אמת דיברתי" ניתנת להחלה גם כאן אם ירצה ביהמ"ש לייבא כלי משפטי נוסף כפי שעשה בהרבה תחומים אחרים ( ת"ל לדוגמא בעדיני קניין שזלג מתחום החוזים) ועל זה נאמר אמן:) ד"ש חם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *