החלטת בית המשפט העליון בארצות הברית ב08-769 United States v. Stevens 559 U.S. ___ (2010) (via Balkinization) עשויה להאיר על נושאים אחרים הקשורים לחירות הביטוי. סטיבנס, יותר מכל דבר אחר, היתה החלטה שקבעה כי 18 USC 48, סעיף בחוק האמריקאי האוסר על פרסום, מכירה, אחזקה או תיאור ביודעין של התעללות בבעלי חיים, אם נעשתה למטרות רווח מסחרי, ומענישה על כך בחמש שנות מאסר, וזאת כל עוד לפעילות לא היה "ערך משמעותי מבחינה דתית, פוליטית, מדעית, חינוכית, חדשותית, היסטורית או אומנותית". סטיבנס היה בעלים של אתר אינטרנט שפרסם ומכר סרטים של קרבות כלבים, שצולמו במקומות וזמנים בהם קרבות כלבים היו חוקיים (לדוגמא, יפן) ומכר אותם ברחבי ארצות הברית. כאשר הואשם, טען סטיבנס שהסעיף בחוק אינו תפור בצורה מידתית ולכן צריך להתבטל (כמה הסברים על מתי חוק אמור להיות בטל, לפחות בישראל).

בית המשפט העליון בארצות הברית קיבל את בקשתו של סטיבנס, והסביר בצורה חלקית, שהתעללות בבעלי חיים עשויה להיות מוגדרת בצורה שונה במחוזות שיפוט שונים, ובכך החוק עשוי לאסור על פרסום או הצגה של פעילות חוקית כמו ציד, וכן ש"הצגה של התנהגות חוקית לגמרי סותרת את האיסור אם ההצגה מאוחר יותר מוצאת עצמה לתוך מדינה בה היא אסורה" וכן כי "אלו שיהיו מעוניינים לציית לחוק צפויים למסע סבוך של חקיקה לפחות ב56 מחוזות שיפוט שונים".

מעבר לכך, בית המשפט התייחס לסוגיית החריג, שמאפשר פרסום במקרים של "ערך משמעותי מבחינה דתית, פוליטית, מדעית, חינוכית, חדשותית, היסטורית או אומנותית" והסביר ש"רוב מה שאנו אומרים אחד לשני נעדר את אותו ערך דתי, פוליטי, מדעי, חינוכי, חדשותי, היסטורי או אומנותי (ואף לא את הדרישה למהותיות), אבל עדיין מוגן מפני התערבות ממשלתית" כמו כן, הוסיף בית המשפט ש"נסיונה של הממשלה להכניס לאיסור פרשנות מצמצמת דורש קריאה רחבה במיוחד של סעיף החריג".

הבנה שסעיף מסוג זה פוגע בחירות הביטוי עשוי להשיל אור על הצעת חוק סינון אתרים של אמנון כהן משנת 2006. כזכור, באותה הצעה (לניתוח חוקתי של ההצעה), כהן דרש כי ספקיות האינטרנט יחסמו את הגישה לכל אתרי האינטרנט שעשויים להיות בלתי הולמים לקטינים, לרבות אתרים בהם מוצגים יחסי מין אלימים, הצגת או המחזת יחסי מין עם קטין וכן "הצגת אדם או איבר מאיבריו כחפץ זמין לשימוש מיני", וכן הוסיף חריג, הדומה בצורה מדהימה לחריג שנפסל בסטיבנס כי "והכל כשהתכנים באתרים האמורים אינם, באופן מובהק, בעלי ערך אמנותי, מדעי, חדשותי, חינוכי או הסברתי" (וראו ניתוח משפטי של החריג).

אבל הדמיון בין הסעיפים בחוק והצעת החוק אינם מקריים, משרד התקשורת הישראלי ניסה לחוקק את החוק בצורה דומה להחלטת בית המשפט העליון בישראל בבג"צ פלייבוי (בג"צ 5432/03 ש.י.ן נ' המועצה לשידורי כבלים ושידורי לווין). אולם, פסיקת בית המשפט העליון בארצות הברית, שאותו סעיף, גם אם מחריג פרסומים בעלי ערכים חברתיים, אינו מידתי דיו להתאים למסננת החוקתית, עשוי לתת לנו תקווה כשאחרים מנסים לצנזר את הרשת שלנו.

[פורסם במקור באנגלית]