פסק הדין בנושא א 2116-12-0 דוד בנימין נ' עיריית רעננה הוא לא יותר ממסע של אדם בעקבות העירייה שטרטרה אותו על כלבו. אלא שבית המשפט הצליח בפסיקה קצרה יחסית לפתוח גישה מעניינת במשפט החוקתי: המשפט החוקתי המוניציפלי. דוד בנימין הוא בעלים של כלב גזעי מסוג גולדן-רטריוור שמתגורר ברעננה. יום אחד, כלבו יצא לשוטט ברחוב ללא מחסום ונמצא באיזור בית ספר. לוכד הכלבים העירוני תפס את הכלב, אך לא הצליח לזהותו למרות שהיו על הכלב הן מספר מקועקע באוזן, שבב וקולר שמכיל את פרטי הקשר של בעליו. בנימין פנה לכלביה וטורטר שם על ידי העירייה שהחליטה לא למצוא את כלבו ולא לשחררו עד למחרת, וזאת כאשר הכלב היה פצוע ונזקק לטיפול. בנימין פנה לבית המשפט לקבלת פיצוי על טרחתו ועוגמת הנפש שהעירייה גרמה לו עקב רשלנותה.

העירייה, שניסתה להתחמק מהאחריות, טענה כי חוק עזר לרעננה (פיקוח על כלבים וחתולים), התשס"א-2000 פוטר אותה מאחריות שכן סעיף 14 לחוק העזר קובע כי העירייה לא תהיה אחראית בנזיקין על נזק שנגרם לאדם בגין פעולות על פי חוק זה. החוק דומה מאוד לחוקים רבים הקיימים, לדוגמא בתל-אביב (חוק עזר לתל-אביב-יפו (פיקוח על כלבים ובעלי חיים אחרים), התשס"א – 2000) ומכילים הוראות דומות, ועיריית רעננה טענה כי הדבר נובע מיוזמה של משרד הפנים וחוק לדוגמא שנוסח על ידם.

בית המשפט שקל את טענותיה של עיריית רעננה ופסק כי העירייה אינה רשאית לפטור עצמה מאחריות על ידי חוקי עזר עירוניים, וכי אם גוף מנהלי מעוניין לקבל פטור מאחריות, עליו לעשות זאת בחקיקה ראשית.

הוראות שנותנות פטור לרשויות מקומיות הן באמת הוראות נחוצות לעיתים על מנת להגן על הקופה הציבורית; כך,  הטלת הוצאות על עירייה להעניש אותה על התנהגות נפשעת לא בהכרח תלמד אותה את הלקח. מנגד, לפסיקת בית משפט השלום בכפר סבא של השופט מיכאל קרשן עשויה להיות השפעה אחרת, אם עיריית רעננה תחליט לערער ולהמשיך קדימה, אלא שאני בספק אם שווה לה לערער על פסיקה של 2,000 ש"ח (וכבר פעם אחת טעיתי בנושא כדאיות הערערו עד העליון, ברע"א 1700/00 דוביצקי נ' שפירא, כשהערכתי שפסיקה של 400 ש"ח הופכת שאלה עקרונית לחסרת משקל לדיון בערעור). המשמעות של פסיקה בעניין של בנימין היא שיח על הזכות של המדינה לפטור עצמה מאחריות על רשלנותה.

כך, כאשר בית המשפט העליון דן בבג"צ 8276/05 עדאלה נ' שר הבטחון ואח' וקבע כי המדינה אינה יכולה למנוע מפלשתינאים לתבוע את המדינה בגין נזקים שנגרמו על ידי צה"ל ברשלנות, הוא עשה זאת כדי לשמור על כבוד האדם והזכות לקניין, אלא שהוא פסק קונקרטית ונקודתית על הוראות הפטור הספציפיות שם, הוא לא דן בסוגית אחריות המדינה כלפי אזרחיה על מעשים רשלניים. דווקא הדיון על 2,000 השקלים שנפסקו לזכות דוד בנימין היה יכול להפוך לדיון עקרוני בבית המשפט, שעשוי אף להשפיע על הוראות "פטור מאחריות" הקיימות בחוזים אחידים ובתנאי שימוש ברשת (ועל כך, אולי, היה ראוי שיכתב פסק דין ראוי ולא רק את Baidu, Inc. v. Register.com, Inc., Case no. 10 Civ. 444 (DC) (S.D.N.Y בארצות הברית שקובע כי הוראות פטור בחוזה אחיד לא תמיד מספקות הגנה).