0.
'הארץ' מדווח הבוקר כי מדינת ישראל וכוחות הבטחון בה מעוניינות לחייב את חברות התקשורת לשאת בעלויות האזנות הסתר, האיכונים והמעקב אחרי האזרחים; הסיבה לכך, מדברי ההסבר כפי שפורסמו באתר שיתוף הציבור היא כי "בעל הרישיון מבצע שינויים במיתקן בזק שבשימושו בלי שיידע מראש את כוחות הביטחון, וכפועל יוצא, בלא ההתאמות הטכנולוגיות הנדרשות לצורך ביצוע תפקידיהם של כוחות הביטחון. בהתאם לכך, כוחות הביטחון נאלצים לבצע את ההתאמות בעצמם ולשאת בעלויות הכרוכות בכך בהתאם להוראות חוק התקשורת". החברות הסלולריות הכניסו מיליונים כתוצאה מעלויות האיכון על פי חוק נתוני תקשורת, וכעת המדינה, שמאסה בעלויות אלה שמגבילות את יכולתה לעקוב אחרי אזרחים שמבצעים עבירות פעוטות ורוצה מעקב ללא כל סמכויות. לכן , עולה השאלה על מי יש להטיל את העלויות?

1.
התשובה לכך, מנקודת המבט של הגנת הפרטיות של האזרחים, צריכה להיות כזו: עלינו להטיל את העלויות על מי שבעקבות הטלת עלויות עליו יצור שימוש מופחת יותר בחוק נתוני תקשורת כך שרק שימושים דחופים ונחוצים יבואו לידי ביטוי ולא ישתמשו בחותמת הגומי מבתי המשפט לעיתים תכופות מדי. עכשיו, הבה נשאלנה מה יתרחש אם רשויות הבטחון ישאו בעלות, כפי שהיה עד כה? ראינו כי הרשויות משתמשות בהסדרים אלה ללא כל רסן ומבקשים (כאשר הדבר באמת נחוץ, כמובן) איכונים ללא כל רסן וללא כל הגבלות, עד כדי יצירת מיליוני שקלים בהכנסות המפעילות הסלולריות מכך. כיוון שעדיף להטיל עלויות של מיליוני שקלים על המאכנים במקום לשלם משכורת של 4,500 ש"ח לחודש עבור יותר שוטרים ברחוב ולשמור על בטחון הציבור. דמיינו את המצב הבא: פחות איכונים, יותר שוטרים ברחוב: כיצד תחושת הבטחון שלכם תגבר.

2.
כמובן, שמנגד, הטלת העלות על המדינה מגלמת בפנים את הרווח האינהרנטי של חברות הסלולר: בואו נניח שכאשר חברות התקשורת גבו מיליון ומאתיים אלף ש"ח על מנת לסייע בפענוח רצח השופט עדי אזר הדבר לא היה במחירי עלות אלא גילם מתח רווחים קטן. לכן, אם נקודת המוצא שלנו היא שהמשטרה וכוחות הבטחון לא מרסנות את עצמן כאשר נדרשת הפגיעה בפרטיות, הרי שחברות הסלולר מרוויחות מכך לא מעט. לכן, על מנת לצמצם את הרווח (שיוצא, בסופו של דבר מכיסו של הציבור), רוצה המדינה לפגוע בקניינן של חברות הסלולר. על כך התמרמרו החברות ושיגרו לחברי הכנסת מכתבים המתריעים על פגיעה בקניינן (לקריאת מכתבה של פרטנר לחברי הכנסת [PDF] לקריאת מכתבה של סלקום [PDF]). כפי שניתן להבין, החברות מתרעמות על הפגיעה בקניין שלהן ועל כך שאלה ידרשו להוציא כספים.

3.
אלא שחברות הסלולר לא ממש מתריעות על הפגיעה בקניינן. להפך, הקניין היחיד שיפגע במקרה שבו חברות הסלולר ידרשו לממן את הוצאות המעקב אחרי האזרחים הוא כיסו של האזרח (שכאמור, גם אם כוחות הבטחון ידרשו לממן את המעקב ישלם מכיסו), שהוא לקוח של החברות הסלולריות. כלומר, השאלה היחידה היא מה יהיה מתח הרווחים של חברות הסלולר כאשר הן ידרשו לממן את המעקב? סביר להניח שדווקא במקרה כזה, במקום להחזיק מתח רווחים כלשהוא על איכונים והאזנות, ובמקום להחזיק כח אדם מיומן, יעדיפו להחזיק כח אדם בשכר מינימום ולמזער את הפסדיהן. במצב מסוג זה, הרי, אם הציבור משלם מכיסו בכל מקרה את הנזק, עולה השאלה מי מונע הנזק היעיל ביותר?

4.
אם נסתכל על מאמרו של רונאלד קוז, The Problem of Social Cost, נבין שכדי לבחור מי נושא בעליות מסוימות, צריך לשאול מי ימנע את הנזק בעלות הזולה ביותר; במקרה שלנו, חברות התקשורת יטילו את עלויות המעקב על הציבור במקום על עצמן, כך שהקניין שלהן לא יפגע באמת (ואת זה אנחנו יודעים כבר); כך שאם בכל מקרה העלויות יוטלו על הציבור, הרי שהעלות הנמוכה יותר תוטל באמצעות העברת העלות על חברות התקשורת.

5.
עכשיו עולה השאלה, כיצד אפשר להשתמש בסעיף זה על מנת לשמור על הפרטיות? מצד אחד, אם העלויות יוטלו על חברות התקשורת, הרי שבמקרה כזה השירות יהיה נחות, המוטיבציה לסייע תהיה נמוכה יותר ורף הפגיעה בפרטיות יפחת, כתוצאה מכך. מעבר לכך, כיוון שמדובר בשירות שאינו אופטימאלי (בעקבות המחירים, רמת השירות הירודה וחוסר נכונות חברות התקשורת לסייע), אולי ישתמשו כוחות הבטחון פחות בהסדר.

6.
בכל מקרה, לא משנה באיזה צד תבחר, תגיע להסדר שאינו טוב כאן, לכן לא מדובר בשוד של השב"כ או בחמדנות של חברות התקשורת: מדובר בהסדר שבו חברי הכנסת יצטרכו לבחור האם האזרח משלם על הפגיעה בפרטיותו מכיס ימין או כיס שמאל.