השאלה של כיצד העולם הישן מנסה לסכל באמצעות המשפט את העולם החדש שבא לשנותו אינה שאלה חדשה. ראינו כבר מקרים בהם נסיון של קיבוע של מודלים עסקיים ישנים הפסידו לעולם החדש (א 1074/05 מעריב הוצאת מודיעין בע"מ נ' חברת אול יו ניד בע"מ ואח') או מקרים בהם נעשה נסיון לכפות את הכללים של העולם הישן על טכנולוגיות חדשות ולאסור על מודלים עסקיים לייצר ערך חברתי נוסף (Cartoon Network, LP v. CSC Holdings, Inc., 536 F.3d 121 (2d Cir. 2008)) או נסיון למנוע שירותים שעליהם לא מרוויח העולם הישן על ידי שימוש בכללים כמו קניין רוחני (MDY Industries, LLC v. Blizzard Entertainment, Nos. 09-15932 & 16044 (9th Cir. Dec. 14, 2010)).

אלא שivi.tv הגיעו וניסו לשנות את הכלל הזה. ivi הפעילו שירות שעושה משהו פשוט במיוחד: הם קלטו שידורי טלוויזיה ציבוריים ששודרו באוויר הפתוח בארצות הברית ושידרו אותם באותו הרגע באמצעות האינטרנט לכל ארצות הברית (וארצות הברית בלבד). בפועל, ivi לא ביצעו משהו שנוגד את האינטרס של ערוצי הברודקאסט: הם בסך הכל גרמו לכך שיותר אנשים יוכלו לקבל גישה לערוצים שבמילא משודרים בחינם; אלא, שערוצי הברודקאסט לא ממש אהבו את מעשיה של ivi ופנו לבית המשפט על מנת לסגור אותה.

ivi, להגנתה, טענה שכל מעשיה מוגנים על ידי חוק זכויות היוצרים האמריקאי, שסעיף 111 שלו מאפשר לחברות כבלים לשדר שידורים המועברים באוויר בצורה פומבית באם מועברים תמלוגים למשרד זכויות היוצרים האמריקאי. ivi שילמו למשרד כ100 דולר כתמלוגים. אלא, שivi, שהשתמשה באינטרנט כשיטת השידור שלה, לא היתה כפופה לכללי הFCC ולרשיון ממנה, ולכן לא חשבה שהיא צריכה גם לקבל רשיון מהFCC (וראו, לצורך הדוגמא על הטמטום של HOT וYes ולמה אין אינטרויזיה אמיתית בארץ וגם את החלטת כב' השופטת מיכל אגמון-גונן בבש"א 11646/08 פרמייר ליג נ' פלוני (הראשון, לא השני)).

בית המשפט לא התרשם, בלשון המעטה, מטענותיה של ivi, ופסק כי הסעיף הרלוונטי לא חל עליה כיוון שהוא נועד לחול על מפעילי כבלים בלבד, ואלה חייבים על פי חוק להיות כפופים לכללי הFCC (10-CV-7415 WPIX, Inc. v. ivi, Inc.); אלא שהמתודולוגיה המשפטית והרציונאליזציה המשפטית אינם מה שחשוב בפסק הדין אלא דווקא חוסר היכולת של בית המשפט להבין כיצד חוק זכויות היוצרים אינו הכלי הנכון לטפל בסכסוכים מסחריים מסוג כזה (וראו, לצורך העניין, על הפקרה וזכויות יוצרים).

הערוצים שתבעו במקרה של ivi היו ערוצי ברודקאסט: ערוצים זמינים לכל שמעוניינים להגיע לקהל רחב ככל האפשר ונלחמים על כל נקודת רייטינג. הערוצים לא גבו תשלום על הגישה אליהם ואין מחלוקת כי כל אדם שהיה נמצא בשטח הטריטוריאלי שבו משודר הערוץ היה זכאי לקלוט אותו. יותר מזה, אם נחזור לאותו סעיף 111, הרי שאם ivi אינם ספק כבלים (ובית המשפט פסק כי אינם), הרי סעיף 111(a)(1) אמור לאפשר את החריג בצורה יותר טובה (ואם נסתמך על הרציונאליזציה של פסק הדין בנושא Cartoon Network, הרי שאפשר לומר שזו דווקא הדרך). סעיף 111(a)(1) קובע שלא תהיה זו הפרה של זכויות יוצרים אם שידור המשנה (העברת השידור הציבורי) הוא של ערוץ ברודקאסט מתוך מקלט הנמצא באיזור שידורי הערוץ לידי דיירים או אורחים של בית דירות או מלון (וראו חריג דומה בפסיקה הישראלית:ה"ע 3547/00 הפדרציה הישראלית לתקליטים וקלטות נ' הממונה על ההגבלים העסקיים).

כעת, דמיינו שivi לא היתה ספקית של טכנולוגיה, אלא של שטחי מגורים; בית הדירות האינטרנט של ivi כולל גם את שידורי הטלויזיה, וכיוון שלאדם יש את הרשות להקליט עבור עצמו את שידורי הטלויזיה המשודרים (Sony Corp. of America v. Universal City Studios, Inc., 464 US 417 – Supreme Court) הרי שהוא יכול להקליט אותם (או להעבירם) לביתו. במצב כזה, הפיקציה המשפטית שהיתה נוצרת לא היתה משנה דבר, אלא רק משנה את "מילות הקסם" שעל הצדדים היה לחתום על מנת לקבל את ההגנה בחוק: ivi היתה משכירה דירות, ויחד עם הדירות היתה משכירה מכשירי DVR שמאפשרים הקלטה והעברה של השדר המוקלט באמצעות האינטרנט לשוכרי הדירות, שמעוניינים לצפות בשידורים שאינם מופיעים. הדיירים היו מתחברים לDVR מביתם האמיתי וצופים בשידור.

כך אמר בית המשפט בעניין הפדרציה הישראלית לתקליטים וקלטות, כאשר זו ביקשה לגבות תמלוגים מבתי מלון על כך שאורחי המלון צופים בטלויוזיה ומאזינים לשידורי רדיו:

"כל עוד השידור הוא חוקי, כלומר היצירות משודרות כדין והשידור נקלט כדין, האזנה ליצירות המשודרות בחדרי האורחים של בתי המלון אינה פוגעת בערך הכלכלי של זכויות היוצר ואין בעל הזכויות זכאי לתמלוגים … ראשית,היוצר כבר קיבל תמלוגים על מכירת זכויות השידור של היצירה … אם המבצע "עוקף" את בעל זכויות היוצרים על יד ביצוע "בחינם" של יצירה שבעל זכויות היוצרים ככלל מקבל כסף על ביצועה, אזי מדובר בביצוע פומבי הפוגע בערך הכלכלי של זכויות היוצר. כאשר אלמלא הביצוע בידי המבצע המאזין היה משלם לבעל זכויות יוצרים והביצוע מאפשר "לעקוף" את התשלום, או לשלשל את התשלום לכיסו של המבצע, אזי ניתן לומר כי זכויות היוצרים מופרות".

בית המשפט גם הוסיף כי "נניח אדם שוכר חדר במלון ומביא עמו טרנזיסטור לאותו חדר, מכוון את הטרנזיסטור לתחנת רדיו המשדרת (ברשיון) יצירות מוזיקליות מוגנות ושומע את היצירות אלה יחד עם בני משפחתו או ידידיו המתארחים עמו בחדר. האם מדובר כאן בביצוע פומבי? האם אותו אדם חב בתמלוגים? ספק בעיני. הרי השמעה כזאת אינה שונה מהשמעה ביתית ועל פעילות דומה בבית אין משלמים תמלוגים". כך גם במקרה של ivi. הקונסטרוקציה החוקית כאן בעייתית, לא מובהקת ולא ממש עובדת לטובת הציבור. פתאום, על ידי שינוי של הסמנטיקה, הדיון של זכויות יוצרים יכול להעלם.

שוב ארגונים שמחזיקים בזכויות יוצרים יורים לעצמם ברגל, אין להם אלא לנסות להבין כיצד העולם משתנה, ובמקום שאלה יפעלו על מנת להתאים את עצמם לעולם החדש, הם מנסים לעצור את הספינות שמגיעות כבר לחוף המבטחים של העדר תלות בהם.