פסיקת בית המשפט לערעורים מהסירקיט של קולומביה בארצות הברית השבוע בעניין Maynard v United States מערערת ומחזירה לבטחון את הזכות לפרטיות במקומות ציבוריים. לפני שנתיים אמרתי כי "הבעיה בצילום מתמשך במרחב הציבורי היא בעיה שונה מהצילום האקראי של גוגל בעת שהוא ממפה את המדינה, מדובר באותו רגע בו הצילום הופך למעקב, לאקט מטריד. צילום הופך למעקב כשהוא מתמשך, כשהשימוש בצילום נועד למטרה שמעבר להצגתו וכאשר איכות הצילום טובה מכדי להיות רק למטרות שיטוש והדגמה"*. על העמדה שלי חלקו רבים, ואט אט מדינת ישראל החלה להטמיע מצלמות בשלל הערים, ואף חייבה בתי עסק להעביר לרשויות החוק מידע, אפילו מבעלי עסק שלא בהכרח היו רוצים, ואפילו מידע כמו צפיפות במועדון. היום, לאחר הפסיקה בMaynard, מתגלה שיכול להיות שכל הפעולה הפולשנית של מדינת ישראל יכולה להפסל, או לפחות כל ראיה שתושג באמצעותה.

* תהרגו אותי אם אני יודע מה זה שיטוש, אבל כנראה שידעתי אז.

חומר שהושג תוך פגיעה בפרטיות יהיה פסול לשמש ראיה בבית משפט, ללא הסכמת הנפגע, זולת אם בית המשפט התיר מטעמים שיירשמו להשתמש בחומר, או אם היו לפוגע, שהיה צד להליך, הגנה או פטור לפי חוק זה (סעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות)

במקרה של מאינרד, אנחנו מדברים על ערעורו של ג'ונס, שותפו לפשע (תקציר של המקרה באתר EFF). המקרה של ג'ונס פשוט מאוד: המשטרה חשדה כי ג'ונס ומאינרד מעורבים בסחר בסמים, והצמידה (ללא צו חיפוש) מקלט GPS (כזה שאפשר לקנות ב90 דולר בDealextreme) ועקבה אחריו לאורך חודש על מנת ללמוד את מאפייני הנסיעה שלו. בבית המשפט, העלה ג'ונס את הטענה החוקתית שמדובר בפגיעה בפרטיות ועל כן יש לבטל את האישומים נגדו; בית המשפט דחה את הטענה, באמרו כי מעקב GPS אחר אדם אינו חיפוש, שכן רכבו של אדם נמצא בכל עת בשטח הציבורי, ועל כן אין לאדם ציפיה סבירה לפרטיות בעת שהוא נמצא במרחב הציבורי.

טענה זו של בית המשפט מדגימה כמה הזכות לפרטיות היא מקרה רגיש מאוד כאשר מדובר בפרטיות דיגיטלית בה הכמות עושה איכות (ואבנר פינצ'וק עושה סדר בעניין, כדאי גם לקרוא את הפוסט שלי על הזכות לפרטיות בפסקי דין); בית המשפט לערעורים בארצות הברית הסביר במקרה של מאינרד כי:

A reasonable person does not expect anyone to monitor and retain a record of every time he drives his car, including his origin, route, destination, and each place he stops and how long he stays there; rather, he expects each of those movements to remain ―disconnected and anonymous,

אכן, אדם סביר אינו מאמין כי בהיותו ברשות הרבים יעקבו אחריו בכל עת, האדם הסביר מאמין כי בהיותו ברשות הרבים הוא עשוי להיות חשוף לצילומים אקראים (א 6023/07 אפריאט נ' ידיעות אחרונות) או לצילומים באירועים בהם הוא מחייך למצלמה או נמצא ברקע (ע"א 1055/09 ליאת שרצר בר נ' רבקה סמיירה), האדם הסביר מאמין כי בעת בה יוכל לומר לאדם השומר את פרטיו כי הוא אינו מעוניין בחשיפתו, הוא יהא זכאי לעשות כן (רע"א 6902/02 צדיק נ' ליבק) אך לא תמיד יהא זכאי לחזרה בו מאותה ההסכמה (עניין אפריאט). האדם הסביר אינו מאמין כי רשת מתוחכמת של מצלמות תעקוב אחריו בכל עת, שאם יחפוץ לעבור על החוק בצורה קצרה יהא כפוף למעקב מתמד. לכן, ההחלטה במקרה של מאינרד מבהירה כמה פעולה, אשר פועלת בצורה מתמשכת, יכולה לפגוע בפרטיות גם אם האקט הבודד אינו.

מאותה הסיבה בדיוק, מצלמות האבטחה בערים וברשויות המקומיות, במיוחד כאשר הן מחוברות ומרושתות, מהוות פגיעה בפרטיות. כשהחל הויכוח, אני טענתי שהסיבה העיקרית להתנגד למצלמות האבטחה היא כי התקנתן נטולת סמכות. כך גם ניסיתי לתהות מול גורמים בעיריות שהתקינו מצלמות; הם פטרו את שאלת הסמכות מסיבות עקומות כלשהן. כעת אני מבין שגם אם היתה סמכות לכאורית, עדיין הפגיעה היא פגיעה גדולה מדי כדי לאפשר אותה.