הזכות המוסרית היא אחותה החורגת של זכות היוצרים; למרות ששתיהן הן זכויות בחוק זכויות יוצרים, הרי שזכות היוצרים היא זכותו של היוצר לבצע מספר פעולות שאי אפשר לבצע ללא רשותו (כמו העתקה, העמדה לרשות הציבור, יצירת יצירות נגזרות) וזכותו המוסרית של היוצר היא זכותו כי "כי שמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה הראויים בנסיבות העניין" (סעיף 46 לחוק). אלא, שהחלטה שיצאה תחת ידי בית המשפט השלום בחיפה לאחרונה קצת בלבלה בין הזכות המוסרית לבין מוסריותו של אדם.

המקרה, של תא 4267/04 צברית שפאן נ' עודד בן-זאב הוא מעניין מבחינה עובדתית. בקצרה, ובלי להכנס לחלק הארוך של הסכסוך הכספי בין הצדדים, עודד בן-זאב הוא הבעלים של וילה ייחודית במיוחד בקיסריה הבנויה בסגנון מרוקאי [או מרוקני, לשם העניין]; צברית שפאן היא מהנדסת אדריכלות (ולא אדריכלית) אשר סייעה בעיצוב הוילה. בשנת 2004 נתן בן-זאב ראיון למגזין "בניין ודיור" ובו נשאל מי עיצב את הוילה וענה שהיו לו יועצים רבים, אך הייעוץ האדריכלי היה חסר חשיבות.

שפאן תבעה, בין היתר, על הפרת זכויות היוצרים שלה. בחלק הרלוונטי של פסק הדין התחיל בית המשפט בפסיקה חשובה, שממשיכה את הקו האחרון של בית המשפט שאומר שלא כל שטות תהיה זכאית לזכות יוצרים (לדוגמא, א 64269/07 שטיינברג נ' סמבירא, בו נפסק כי לא די בכך שכלי בית מעומדים בתמונה בצורה כלשהיא כדי לעמוד בדרישת המקוריות לזכויות יוצרים ורעא 39695-05-10 נהון נ' נוריאל בו קבע בית המשפט שכתבה לא מספיק מקורית כדי לקבל הגנה).

בית המשפט פסק, בצורה יפה, כי "‫עצם העובדה שאדריכל תכנן מבנה אינה הופכת אותו מניה וביה לבעל זכות יוצרים אלא אם‬ ‫יוכיח את מוטיב המקוריות האמנותית שברעיון של האדריכל"; כלומר, לא כל גיבוב של אדריכל יהא זכאי להגנה אלא רק עבודה מקורית ויצירתית אישית. במקרה המדובר, שפאן (וכנראה גם בן-זאב) העידו על השראה רבה מגורמים שונים, ולכן בית המשפט קבע כי דרישת המקוריות והיצירתיות לא התקיימה ואין אפשרות להקנות הגנה בזכויות יוצרים.

עד כאן הכל בסדר: החלטה מעניינת שקובעת כי רף הדרישה למקוריות עלה. אלא, שמכאן החלה הבעיה. לאחר שבית המשפט פוסק כי זכות היוצרים לא הופרה כי היצירה אינה זכאית לכזו, הולך הוא ופוסק פיצוי בגין הפרת הזכות המוסרית. בית המשפט אמנם לא קורא לזכות כזכות מוסרית, אך פוסק כי:

‫עודד לא צריך היה לומר שיש זכות יוצרים לצברית שכן לא היתה לה זכות כזו. אבל‬ בשאלה המפורשת שנשאל אם היה אדריכל היה צריך לומר את האמת, גם אם התרומה‬ לטעמו שולית, ובזה הוא כשל ובמכוון. אין בכך כדי להקים זכות שלא קיימת לצברית (זכות‬ יוצרים על הוילה) אבל באמירת דבר שהוא יודע שאינו נכון, הוא בהחלט פגע בה וגרם, אם‬ ‫לא לנזק בר הוכחה, לנזק בלתי ממוני של עוגמת נפש ועל כך ראוי לחייבו בפיצוי.‬

כלומר, בית המשפט לוקח את אי אמרית האמת של בן-זאב ובגינה מחייב אותו בסכום של 30,000 ש"ח ללא הוכחת נזק. אלא, שלמרות שבית המשפט מצדיק פיצוי זה על נזק לא ממוני של עגמת נפש, הרי שלפחות לפי פסק הדין (סעיף 71), הרי שהתביעה הוגשה על הפרת זכות יוצרים בלבד. לבית המשפט אין סמכות לפסוק מחוץ לגדר התביעה, ולכן השאלה היא האם בית המשפט פסק כאן פיצוי על הפרת הזכות המוסרית במקום בו אין זכות יוצרים או שמא פסק בית המשפט פיצוי שלא נתבקש? בכל אחד מהמקרים האלו, כנראה, בית המשפט שגה.

ברור מה עמד מאחורי הרציונאל של בית המשפט: בן-זאב כנראה שלא היה בסדר כאשר שיקר; אבל בין כך לבין לפצות על אותו השקר בעילה של זכות יוצרים? וובכן, אין כל קשר בין זכות מוסרית להתנהגות מוסרית.