את הבוקר, יחד עם כותרות האינטרנט, פתחתי בשיחת טלפון עם המוסך. מסתבר שהרכב שלי חולה, וחולה קשה. לא, אין לו דמם מוחי, והוא עדיין לא מניע באופן עצמוני. רוב הבעיות של הרכב מתבססות על כך שהוא פשוט לא מוכן להניע. הסיבה היא המחשב, וכנראה גם העובדה שכשתיקנו את הרכב לפני שבועיים אז לא תיקנו כמו שצריך. אבל ככה זה. בינתיים אני הולך ברגל, והולך לא מעט.

נהנתי ללכת היום ברגל. זה נותן לי זמן לשמוע את הפודקאסטים האהובים עליי ולהתעדכן במצב ברחוב. היה מזג אוויר מושלם, כזה שאפשר לשלם עבורו. קריר, רוחות נשבו ואני הלכתי עם מעיל ארוך. רק דבר אחד הסב לי אושר קטן. קמפיין הליכוד – קדימה לגבולות 67, עושה לך טוב להבין שכנראה גם מפלגת השלטון מכירה בצורך לחזרה לגבולות אלו. עושה פחות טוב לגלות שהקמפיין השלילי רק מביא יותר מצביעים לקדימה על חשבון העבודה.

אח שלי חזר היום מחוץ לארץ, לאחר טיול ארוך של כ-4 חודשים, זה גם חשוב לדעת.

בינתיים אני מנסה לחשוב איך אני אעביר את יום הולדתי. אני כנראה אערוך אותה בחווה בנגב. הבעיה היחידה תהיה לנייד את האנשים. כנראה שנצטרך לשכור אוטובוס ולהשאר שם לילה, יהיה כיף. אני פשוט לא יודע איך לשכנע את כולם לעזוב את המרכז ליומיים של שקט.

לעזאזל, עוד פחות משבועיים אני בן 27. 27 זה יותר קרוב לשלושים מאשר אי פעם הייתי. 27, עורך דין ורווק. למה?

אגב, אנחנו עוד בהתלבטות בנוגע לססמאת הקמפיין, אבל מה הדעות אומרות על "גראס, בוא נדבר על זה"? הרעיון הוא בעצם להסביר שזה חלק מהשיח. אני אשמח לתגובות…

יהונתן.