את הפוסט התחלתי לכתוב כשהמצב של סבא ממש היה קשה, וזה היה בערך ב2009. מאז עברו הרבה ימים, וכל פעם עדכנתי את הפוסט. היום, ערב יום השואה, תמיד היה יום ההולדת האלטרנטיבי של סבא. השתדלתי להגיע אליו כמה שיכלתי, להיות איתו, לשמוע סיפורים על המחנות, על הילדות שלו, על איך הוא גדל. סבא שלי, מה לעשות, היה קרוב אליי.

לסבא שלי אין יום הולדת אחד; יש לו את יום ההולדת בתעודת הלידה הפולנית שלו, שמונה או תשעה בינואר 1930 (תלוי באיזו תעודה תסתכלו), ויש לו את יום ההולדת שאברהם כהן הזכיר לו, יש לו גם את יום ההולדת בתעודת הזהות המזויפת שהכינו לו כדי שיוכל להגיע לישראל; אבל יותר מהכל, יש את היום של סבא, וזה יום השואה. וככה חגגנו היום, כל המשפחה אצל סבא, מגיעים, אוכלים ורואים ביחד את נתניהו מקשקש על איראן במקום לדאוג לניצולים. אבל בין ביקורת לקליפ, סבא סיפר את הסיפור שלו, את הילדות שלו, על איך הוא היה שם, ואיך הוא, ילד קטן, היה גיבור.

אחד הדברים הכי חשובים שלמדתי מסבא הוא לגרום לאנשים לשלם בזמן. סבא סיפר לי איך כשלקוחות לא היו משלמים לו, הוא היה ניגש אליהם למשרד, מגיע להנהלת החשבונות ומבקש את הצ'ק; כשהיו אומרים לו שיהיה בסדר, וישלחו צ'ק בדואר, אז הוא היה אומר 'אין צורך, אני כבר כאן, אני אחכה' והיה מחכה כמה שעות. אחרי כמה שעות הם היו מתייאשים ומוציאים לו צ'ק.

אבל מה שאני זוכר מסבא, מה שגרם לי לכבד אותו, לאהוב אותו ולרצות להיות כמוהו היתה הפעם ההיא, שישבתי איתו והוא סיפר לי איך הוא יצא לחופשת סוף שבוע מהקיבוץ, ולא היה לו לאן ללכת; הוא סיפר איך קראו לו סבון, ואיך הוא רצה לעשות הכל כדי להוכיח שהם טעו. והוא הצליח. סבא הקים עסק מוצלח, בנה משפחה מצוינת והיה אחד האנשים הכי חמים שאני מכיר. סבא אמר לי 'בסך הכל אני רוצה להגיע לגיל שישים כדי להראות להם שהסבון הזה הצליח'. והסבון הזה? אני גאה להיות חלק ממנו.

קשה לי לכתוב, קשה לי כי אני יודע שאם הפוסט הזה התפרסם אז סבא שלי כבר לא איתי.